22.07.16

עונש Strafe

רציתי לברוח, כמו שאני תמיד בורחת בעת האחרונה. לברוח מהקרינה, שכה כואבת לי. עובדה, שאף אחד לא מבין, ולא מאמין. ובצדק. כי לא רואים קרינה ולא שומעים או מריחים כמו כימיקליים אולי. אבל לי כואבת כל קרינה, כל סלולר, כל אנטנה סלולרית על הגג וכל רשת וייפיי. כל טלפון אלחוטי. (במיוחד הוא מקרין מאוד חזק)
רציתי לברוח, כמו שאני יודעת לברוח בזמן האחרון, ובקשתי "לא להשתתף ביום כיף" בעבודה. כי יום הכיף הזה הוא יום סיוט בשבילי. במקום שהוא התקיים, אני לא מסוגלת לעבור לחצי שעה בלי כאבים נוראים. 
בקשתי "אישור לא להשתתף ביום כיף" - לא בגלל שאני לא אוהבת יום כיף, אלא, כי רציתי לחיות את היום הזה בלי כאבים. 
קבלתי אישור, ב"ה ואני אסירת תודה, כי כל פעם כשבקשתי אישור "להתחמק" מאיזה יום עיון מאוד חשוב או התכנסות או מי יודע איזה אירוע עם המון אנשים במקום הכי מזוהם, קבלתי אישור לא להגיע. 
זה הציל אותי, לא להיחשף מעבר לחשיפה שאני כבר חווה כל יום. כדי חס ושלום ולא להגיע למצב של קריסה. קריסה מערכות. כמו שקרה לכמה אנשים שאני מכירה, גם רגישים לקרינה. 
בזמן האחרון ירדתי במשקל, בהתחלה 2 ק"ג ואח"כ עוד 1 ועוד 1. ואז, התייעצתי עם חברה שהיא ירדה עד 35 ק"ג בגיל 50 פלוס. כמעט מתה, היא הייתה. הגוף לא ספג את המזון. וכמו שאני אוכלת גם היא אכלה. אבל הגוף לא ספג את זה. (חלק מהרגישות אצל כמה אנשים) 
התייעצתי איתה ואני הצלחתי לא לרדת יותר. אני לא עליתי, אבל גם לא ירדתי. 
המאמץ הזה עולה לי הרבה אנרגיה יום על גבי יום, שעה אחרי שעה, והמון כסף, לאוכל בריא, לתוספת תזונה ולתרופה נגד הכאב בעת של חשיפה גבוהה.
אני קבלתי "אישור לא להגיע ליום כיף". קנאתי בקולגות, באמת. גם אני רציתי להשתתף אבל הבנתי שהמחיר גבוה מדי. 
קבלתי אישור. ואז, קרה משהו. הייתי צריכה להיות במשרד במקום זה. לענות לטלפונים, כי אף אחד לא בא לעבוד. כי כל אחד רוצה להשתתף ביום כיף. כמובן. אבל אני הייתי בדילמה. כל כך הרבה פעמים התחשבו בי, תמיד הלכו לקראתי, ואישרו לי, להעדר מאירועים שלא עושים לי טוב, 
אז, להגיד "לא, אני לא יכולה להגיע למשרד, כי גם שם אני סובלת רצח, אני חייבת ליטול תרופה יקרה וחזקה, כדי לשרוד שם". 
להגיד את זה? אז יגידו "את קבלת אישור לא להגיע, אז לפחות תעשו לנו טובה, ולכי למשרד. " יגידו. ובצדק. 
אפילו שאלו אותי, כמה שעות אני אחזיק מעמד, וכשאני עניתי שעד 4 שעות אפשר (בקושי רב, אבל לא רואים עליי כי אני לא בוכה) אז מצאו לי משהו, שיחליף אותי בצהריים. 
יפה מצדם, ואני מדברת בלי ציניות. יפה. ותודה על כך. 
אבל - אני מרגישה עונש. זה העונש, שאני לא יכולתי להשתתף ביום כיף. יום כיף של 6 או 7 שעות מוקפת אנשים עם סמרטפונים ובמקום מוקף אנטנות בתלפיות, תמורת מקום מוקף אנטנות בקומה 7 רק ל4 שעות. ששם אי אפשר לברוח. רק הסמרטפונים היו חסרים. 
הסכמתי כמובן. 
וסבלתי, אבל אולי סבלתי פחות. לא, בטוח שסבלתי פחות מביום הכיף הזה. הרע במיעוטו. כאב לי. ושוב לקחתי תרופה כדי לשרוד. כדי לא להשתגע. 
הענישו אותי, כי לא הייתי מסוגלת להשתתף בכיף שלהם. 
בכל זאת אני בדילמה. כי אני כן רואה איך מתחשבים בי הרבה הרבה פעמים. 
אבל כואב לי בכל זאת, שקבלתי עונש. אתם תוכלו להבין אותי?
כל בן אדם רוצה לראות "פרספקטיבה לעתיד שלי" נכון? ואני כמו כל בן אדם. רק שאני לא רואה פרספקטיבה בשבילי.

Keine Kommentare:

Kommentar veröffentlichen