22.07.16

עונש Strafe

רציתי לברוח, כמו שאני תמיד בורחת בעת האחרונה. לברוח מהקרינה, שכה כואבת לי. עובדה, שאף אחד לא מבין, ולא מאמין. ובצדק. כי לא רואים קרינה ולא שומעים או מריחים כמו כימיקליים אולי. אבל לי כואבת כל קרינה, כל סלולר, כל אנטנה סלולרית על הגג וכל רשת וייפיי. כל טלפון אלחוטי. (במיוחד הוא מקרין מאוד חזק)
רציתי לברוח, כמו שאני יודעת לברוח בזמן האחרון, ובקשתי "לא להשתתף ביום כיף" בעבודה. כי יום הכיף הזה הוא יום סיוט בשבילי. במקום שהוא התקיים, אני לא מסוגלת לעבור לחצי שעה בלי כאבים נוראים. 
בקשתי "אישור לא להשתתף ביום כיף" - לא בגלל שאני לא אוהבת יום כיף, אלא, כי רציתי לחיות את היום הזה בלי כאבים. 
קבלתי אישור, ב"ה ואני אסירת תודה, כי כל פעם כשבקשתי אישור "להתחמק" מאיזה יום עיון מאוד חשוב או התכנסות או מי יודע איזה אירוע עם המון אנשים במקום הכי מזוהם, קבלתי אישור לא להגיע. 
זה הציל אותי, לא להיחשף מעבר לחשיפה שאני כבר חווה כל יום. כדי חס ושלום ולא להגיע למצב של קריסה. קריסה מערכות. כמו שקרה לכמה אנשים שאני מכירה, גם רגישים לקרינה. 
בזמן האחרון ירדתי במשקל, בהתחלה 2 ק"ג ואח"כ עוד 1 ועוד 1. ואז, התייעצתי עם חברה שהיא ירדה עד 35 ק"ג בגיל 50 פלוס. כמעט מתה, היא הייתה. הגוף לא ספג את המזון. וכמו שאני אוכלת גם היא אכלה. אבל הגוף לא ספג את זה. (חלק מהרגישות אצל כמה אנשים) 
התייעצתי איתה ואני הצלחתי לא לרדת יותר. אני לא עליתי, אבל גם לא ירדתי. 
המאמץ הזה עולה לי הרבה אנרגיה יום על גבי יום, שעה אחרי שעה, והמון כסף, לאוכל בריא, לתוספת תזונה ולתרופה נגד הכאב בעת של חשיפה גבוהה.
אני קבלתי "אישור לא להגיע ליום כיף". קנאתי בקולגות, באמת. גם אני רציתי להשתתף אבל הבנתי שהמחיר גבוה מדי. 
קבלתי אישור. ואז, קרה משהו. הייתי צריכה להיות במשרד במקום זה. לענות לטלפונים, כי אף אחד לא בא לעבוד. כי כל אחד רוצה להשתתף ביום כיף. כמובן. אבל אני הייתי בדילמה. כל כך הרבה פעמים התחשבו בי, תמיד הלכו לקראתי, ואישרו לי, להעדר מאירועים שלא עושים לי טוב, 
אז, להגיד "לא, אני לא יכולה להגיע למשרד, כי גם שם אני סובלת רצח, אני חייבת ליטול תרופה יקרה וחזקה, כדי לשרוד שם". 
להגיד את זה? אז יגידו "את קבלת אישור לא להגיע, אז לפחות תעשו לנו טובה, ולכי למשרד. " יגידו. ובצדק. 
אפילו שאלו אותי, כמה שעות אני אחזיק מעמד, וכשאני עניתי שעד 4 שעות אפשר (בקושי רב, אבל לא רואים עליי כי אני לא בוכה) אז מצאו לי משהו, שיחליף אותי בצהריים. 
יפה מצדם, ואני מדברת בלי ציניות. יפה. ותודה על כך. 
אבל - אני מרגישה עונש. זה העונש, שאני לא יכולתי להשתתף ביום כיף. יום כיף של 6 או 7 שעות מוקפת אנשים עם סמרטפונים ובמקום מוקף אנטנות בתלפיות, תמורת מקום מוקף אנטנות בקומה 7 רק ל4 שעות. ששם אי אפשר לברוח. רק הסמרטפונים היו חסרים. 
הסכמתי כמובן. 
וסבלתי, אבל אולי סבלתי פחות. לא, בטוח שסבלתי פחות מביום הכיף הזה. הרע במיעוטו. כאב לי. ושוב לקחתי תרופה כדי לשרוד. כדי לא להשתגע. 
הענישו אותי, כי לא הייתי מסוגלת להשתתף בכיף שלהם. 
בכל זאת אני בדילמה. כי אני כן רואה איך מתחשבים בי הרבה הרבה פעמים. 
אבל כואב לי בכל זאת, שקבלתי עונש. אתם תוכלו להבין אותי?
כל בן אדם רוצה לראות "פרספקטיבה לעתיד שלי" נכון? ואני כמו כל בן אדם. רק שאני לא רואה פרספקטיבה בשבילי.

05.07.16

אין שום יאוש בעולם כלל.... Rabbi Nachmann hat mich gerettet

הגעתי הביתה מתוסכלת מעורפלת ומטושטשת מאוד אחרי יום הקשה הזה במשרד עם חשיפה נוראית. ובדיוק כשאני רוצה לספר לכם על כך אני שומעת בחוץ את הברסלבים לשיר ולרקוד "אין שום יאוש בעולם כלל." אין יאוש???? יש יאוש... אבל.... "ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך"... איני בטוחה, אם הוא נמצא עדיין אצלי, בהסתרה... במקום הכי נמוך בעולם. ישבתי היום באיזה חדר מדרגות בעיר, כי חיפשתי מקום עם קצת פחות קרינה, כדי לשתות עוד קפה לפני היום הזה במשרד. ובכיתי, צעקתי שמימה ואמרתי לו "איפה אתה בכלל? עזבת אותי בטח. אולי כי מגיע לי. כפרת עוונות. למה עזבת אותי, הרי אני הבת שלך, נועה בת אברהם אבינו ושרה אמנו. שלח לי איזשהו פתרון. אנא אנא תעזור... אל תטשני ואל תעזבני בעת צרה...

ואז, יצאתי החוצה נמשכת מהשירים, מהמוזיקה, מהתקווה, וגם שם בכיתי בכיתי ובכיתי...הם עצרו בדיוק מול ביתי... במקרה?

Nach einem fuerchterlichen Tag im Buero mit hohen Belastungen kam ich voellig erschlagen und gefrustet nach Hause. Da hoerte ich draussen die Breslaver singen, sie hielten direkt vor meinem Haus. "Es gibt absolut keine Verzweiflung.. sagt Rabbi Nachman.. Nein? keine Verzweiflung? -- und "selbst im Verborgenen das im Verborgenen ist, auch dort ist G-tt zu finden. ... manchmal bin ich mir nicht mehr sicher, dass er noch bei mir im Dunkeln zu finden ist. Heute morgen sass ich in einem Treppenhaus, da ich vor der Arbeit noch einen Caffe trinken wollte. Ich habe geweint und zum Himmel geschrien: Wo bist du nur? Vielleicht hast du mich ja schon verlassen. Und vielleicht weil ich es verdient habe? wer weiss.. ABer ich bin doch deine Tochter, Noa Bat Awraham Awinu und Sarah Immenu.. schick mir bitte eine Loesung. verlass mich nicht in den schlimmsten Stunden.. und als ich dann nachhause kam und rausging um die Musk zu hoeren, die Freude und Hoffnung bringt, musste ich weinen, weinen weinen. Sie hielten direkt vor meinem Haus. Ganz zufaellig?

יש צדיקות בעולם Es gibt doch guetige Frauen auf der Welt

יש אנשים טובים. צדיקים. יש נשים צדיקות, שיש להן לב גדול וחם. אני קבלתי באמצעות מייל את השבחון מוועד הישוב על מסים ושמירה. ושם למטה, היה כתוב "לתשלום 0" .אפס? שאלתי את עצמי. למה אפס? וכתבתי לאישה האחראית לוועד. "אז מה עליי לשלם עבור מסים ושמירת היישוב?" שאלתי אותה. והיא ענתה לי, שהיו אצלה 2 נשים צדיקות, שהן שלמו כבר בשבילי. ומתכוונות גם לשלם כל חודש בשבילי. הייתי המומה. מה? הן רוצות לשלם עבורי? איזה צדקה. כנראה שהן יודעות, כמה קשה לי להתפרנס ולהרוויח את כל הכסף שצריך כדי לשלם שכר דירה, הוצאות קבועות וכל תוספי תזונה ואוכל בריא ואורגני שאני כרגע צריכה . הצדיקות לא רוצות לגלות את שמן, אז שוב צדקה ברמה הכי גבוהה. 

אתן לא יודעות, צדיקות ,כמה זה יעזור לי. אני מודה לכן על החסד שאתן עושות איתי, ושבאמת באמת לא מגיע לי. קטונתי. 

תודה.

Ich bekam meine Rechnung vom Jeshuw, fuer Steuern und Sicherheit. Dort stand in der Rechnung : Zu zahlender Betrag: 0. 

0? fragte ich mich. Warum Null? Und ich schrieb der verantwortlichen Frau vom Jeshuw eine Mail, frage sie, warum dort nicht der Betrag steht, den ich zahlen muss. Sie antwortete mir, dass zwei Frauen gekommen seien und fuer mich die Rechnung bezahlt haetten. Und auch vorhaben, jeden Monat die Steuern fuer mich zu uebernehmen, sowie den Beitrag fuer die Sicherheit. Ich war platt. Sie wollen fuer mich zahlen? Was fuer eine Mizwa. Anscheinend wissen sie, wie hart ich zurzeit dafuer kaempfen muss, mein Brot zu verdienen. Und wieder eine Mizwa auf der hoechsten Stufe, denn sie wollen anonym bleiben. 

Ihr Zadikot, ihr wisst gar nicht wie sehr mir das hilft. Und ich danke euch, fuer die Gute, die ihr mir zuteil werden lasst und die ich sicher nicht verdient habe. Danke.

03.07.16

שוב מיואשת Und wieder verzweifelt

אני במקום הכי הכי נמוך בעולם. בעולם שלי. כבר כמה חודשים. ולא מדובר על ים המלח, לא. הרבה יותר נמוך. ושוב ירדתי קילו. בהתחלה 1, אז עוד 1 ואז עוד אחד, עכשיו סה"כ 4. אני מפחדת להגיע למצב של גל, אבל עדיין רחוק מזה, ב"ה. בכל זאת לא בסדר. כי אני אוכלת. ואני תמיד רעבה. אבל כנראה המזון לא נספג.

כאב בטן לאחרונה, ובחילות, ואני רועדת בבוקר, חייבת לקום שעתים לפני שאני אצא. מדיטציה, תרגילים, כדי להרגיע את הגוף, כדי לתפקד. לאכול לאט לאט, לא בחיפזון. להתחזק כדי להתפרנס.

לא רואים עליי, מה שאני עוברת, לא רואים עליי שיש לי כאבים. לא רואים שאני כמו שיכורה מסתובבת בעיר, הכי גרוע תמיד במשרד. קרינה מאנטנות (ויש הרבה בסביבה) ומאין ספור סלולריות מקולגות, עובדים זרים, מטפלים מטפלות, לקוחות. הכי גרוע, וזה מחליש אותי כל פעם שאני שם. ואני יושבת מאחורי ההגה מטושטשת ועייפה. עייפה ומעורפלת. לעצום את העיניים לרגע... לא. אסור. אסור לך לסכן את האחרים. ושוב דקירות בבטן התחתונה דקירות שאין לי בבית. כאבים שאין לי בבית ובחילות שאין לי בבית, דיכאון, שאין לי בבית. 

כמה חודשים עכשיו אני חיה את החיים החדשים. חדשים ומוגבלים. מוגבלים עד כדי כך, שאין מקום. אין מקום בעבודה, אין מקום בעיר, אין מקום בעולם הזה, כי אם הייתי בטוחה, שאולי בגרמניה יותר טוב לרגישים לקרינה, הייתי אולי מחליטה לחזור, למרות שאני עליתי עם התלהבות רבה, לארץ הקודש. לא. גם בגרמניה, ממנה אני עליתי המצב לרגישים לקרינה לא טוב. רק שיש באירופה תקן קרינה בתדר גבוה נמוך פי 1000, מאשר בארץ. לא יאומן אה? שיש הבדל כל כך גדול. 

אך גם שם אין מקומות עבודה נגישים לרגישים לקרינה. גם שם מדברים העובדים בלי הפסקה בסלולר, גם שם אין פגישת צוות שהסלולריות סגורות, גם שם יש בכל מקום רשתות וייפיי, וגם שם יש בכל פינה אנטנה, גם שם אי אפשר לנסוע באוטובוס בלי כאבים וסחרחורת, מרוב הגולשים והנוסעים שמדברים בלי די בסלולר, וגם שם אין אפילו בית קפה אחד שבו אפשר לשבת בלי כאבים. גם שם אנשים שרגישים לקרינה נשארים בביתם, בזמן החופשי שלהם, בקושי רב סוחבים את עצמם לעבודה. וגם שם אין אף אחד שדואג לצרכים שלהם, לא הפוליטיקאים, ולא הממשלה, ולא משרד הבריאות, ולא משרד החינוך, אם מדובר על ילדים ומורים רגישים בבתי ספר. כי גם שם הכלכלה היא הרבה יותר חשובה מאשר הבריאות. 

לפעמים אני מצליחה לראות במכה הזו משהו טוב, חיובי. למשל כשבזמן האחרון יותר ויותר אנשים בישוב מתעניינים ומתייעצים איתי לגבי צמצום קרינה בביתם. זורקים את הטלפון האלחוטי מחדר ילדים, חוזרים לאינטרנט קווי, במקום רשת וייפיי, ומקשיבים רב קשב למה אני מסבירה להם על סכנות הקרינה שפולטת מכל ציוד האלחוטי. 

וזה הטוב בדבר. טוב, לעזור לאנשים, לשפר את המצב בביתם מבחינת הבריאות, טוב, להזהיר, ולהסביר. בימים האלה, אני יודעת מדוע הקב"ה שלח לי מכה כזו, שלא צפיתי רק לרגע, שזה יקרה לי. 

אם זו המטרה, להעיר אנשים שלא להשתמש בצורה מופרזת בסלולר, בציוד אלחוטי, אז אני אפילו מוכנה לקבל את הבעיה בתודה. תודה, שזכיתי לעזור, תודה שזכיתי לשנות את הסביבה שלי קצת ולסייע לאלה שהם רוצים להקשיב

אבל אני לא כל יום חזקה ואני לא כל יום מתמודדת יפה עם זה. כי אני גם רק בן אדם, שרוצה לחיות חיים איכותיים, בצורה בסיסית ביותר. אני אישה בת ה58, שחייבת עדיין לעבוד איזה 10 שנים, עד שמגיע לי איזה שהיא פנסיה שצברתי בגרמניה. אני שורדת עכשיו יום על גבי יום על גבי יום. רק שורדת. לא חיה . אבל לא. זה לא יפה להגיד את זה. אני כן רואה את הטבע, רואה את הפרחים, והשמש שמחממת לי לא רק את הגוף אלא גם את הנפש. אני רואה את הפרפר שנכנס לחצר שלי, אני רואה את העציצים ששתלתי ואני כן נהנית מלהיות בביתי הקט, שמצאתי בנס, שבו אין וייפיי משכנים. (עדיין לא.) אני תלויה באנשים הסובבים אותי, מתי הם מדליקים את הסלולר, מתי הם יחליטו להתקין רשת וייפיי, מתי יחליטו להתקין עוד תורן אנטנה סלולרית. ואין לי שליטה על המצב שלי, לא מחוץ לבית ולא בתוכו. מה שנותר לי, זה לבקש, ושוב לבקש ועוד פעם לבקש, בעבודה ואצל חברים. 

לא רואים עליי, איך הגוף שלי סובל, כשאני במשרד. ב"ה שאני חייבת רק להקליד ביקורים במשרד, את זה אפשר לעשות בקצב שלי, ולברוח, מתי שכואב לי יותר מדי. ויש פגישת צוות פעם בחודש, ויש יומיים שחייבים לעזור במשרד, בעצם רק יום אחד, אך משום שאני לא מסוגלת להישאר 8 שעות, באים לקראתי ומאשרים לי לעשות פעמים 4 שעות. לא יודעים שזה עדיין הרבה ועדיין זה מחזיר אותי למצב גרוע, כשאני כבר קצת הצלחתי להשתקם. בווףףף.. עוד מכה. והצפצוף באוזן מתחזק, ונהיה בלתי נסבל. בוווום.. בקול רם הוא מצפצף לי באוזן, עד כדי כך, שאני מתקשה להקשיב לאנשים בטלפון, אני מתקשה לשמוע בכלל.. והצפצוף מלווה אותי הביתה, למיטה, לא מפסיק לצפצף, נינטון, טיניטוס. יש לו שם. ואני לא היחידה שסובלת מזה. מה יהיה בעוד חודש? חודשיים? שנה? מה יהיה? אני לא היחידה בקהילה של הרגישים שחושבת שוב ושוב גם על האופציה האחרונה שנותרת לנו. התאבדות. אל תגידו "מה פתאום!!!" אל תגידו, כי אתם לא יודעים כלום. בכל הפורומים של רגישים מכל העולם שוב ושוב שומעים את המשפט "אני רוצה למות כי כבר אין לי חיים ואין לאן לברוח" אבל  דברים כאלה, לא שומעים בחדשות, לא שומעים בכלל. רגישים לקרינה הם שקופים, לא רוצים אותנו. ובעצם רוצים להיפטר ממנו. די נו, תמותו כבר. אבל יהיו עוד, ועוד רגישים, ועוד ועוד נפגעי קרינה, אז לא יעזור לכם, אם נמות עכשיו, כל 800.000 רגישים בארץ. כי האמת היא, שיש כבר הרבה יותר.

עבודה מהבית, זה הפיתרון, כי אם יש תנאים יחסית טובים בבית, יהיה נהדר לעבוד מהבית, בקצב שלנו, ובלי כאבים. נהדר. 

יש בודדים שהשיגו את המטרה הזו. ואני מקנאה בהם. אבל אני גם רואה, איך הם התמודדו שנים על גבי שנים, עד שהגיעו למטרה הזו. 

אני לא יודעת, מה לעשות. אין לי מושג, איך להמשיך. מיואשת. כי זה ברור, שאני כבר לא אהיה בחיים, כשיהיה לנו מקום בלי חשיפה, מקום כמו WHITE ZONE 

באיטליה, בצרפת, או שיכירו ב"מחלה שלנו" כמו בשוודיה, הממשלה מתעלמת מאיתנו. אין לנו זכויות האדם, בשבילנו אין זכויות האדם . אין לנו זכות לחיות בלי כאבים, למרות שהרבה רגישים הם אנשים שיש להם מה לתת, שהם לא עצלנים, שהם רוצים לעבוד, לא רוצים קצבה, אלא לעבוד. 

לא רואים עליי, מה יש לי. עד כדי כך לא רואים עליי, שיש אנשים שמעיזים להגיד לי שאני מגזימה עם ה"התבודדות ועם מנוחת היתר" שלי, כשאני מבטלת שוב ושוב הזמנה לשבת. מנוחת יתר אומרים. כאילו אני לא עושה כלום כל השבוע. כאילו אני לא נלחמת כל יום עם המציאות הנוראית, כאילו אני לא הולכת אחרי העבודה הרגילה עוד לנקות בית, להשגיח על אישה עם אלצהיימר רק כדי לקנות לי תוספי תזונה ואוכל בריא

סליחה, שאני צריכה את הזמן בשבילי, רק בשבילי, שאני זקוקה כל כך דחוף לשקט הזה, ולהתאוששות בביתי הקטן. סליחה, שזה נראה כמו התעצלות, אבל אני בקושי משתקמת בשבתות, רק כדי להמשיך לעבוד ביום ראשון. רק כדי להמשיך, ולהמשיך ולהמשיך... זה נראה לכם מנוחת יתר? הלוואי ותהיה

לי יום אחד מנוחת יתר. שאני כל כך מתגעגעת אליה 

אני חולמת יחד עם הרבה רגישים לקרינה על בית בלי חשיפה, בית או ישוב שבו אנו מסוגלים לחיות, שבו יתנו לנו לעבוד ולעזור ולתמוך, שבו אנו נוכל להראות לעולם, שיש לנו, מה לתת. 

אני חולמת על זה. על חיים בריאים יותר, על אנשים הסובבים אותנו, שהם מבינים. ולא מכריחים אותנו להסתכן. 

אני חייבת למצוא פתרון, אבל הראש שלי ריק, ריק לגמרי. אני לא יודעת אל מי לפנות שיוכל לעזור לנו. ואני מפחדת. מפחדת מהעתיד. 

אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ. 

אבל איפה אתה? נדמה לי לעתים קרובות שעזבת אותי ושכבר אין מה לבקש ממך. אבל בעצם זה לא נכון. לא אתה עזבת אותי, אלא אנשים עזבו אותי. ואנשים קבעו, שהעולם הזה כבר לא בשבילי. אתה לא עזבת אותי, אלא נפקחו לי העיניים. אבל יש מחיר לזה 

ובכל זאת אני לבד עם המציאות שלי, כמו כל הרגישים. גם אם אנחנו עוזרים אחד לשני, תומכים אחד בשני, ושולחים חיבוק ומבינים... אבל כל אחד צריך להתמודד לבד עם המציאות שלו.

Ich bin am tiefsten Punkt angelangt den es gibt. Am tiefsten Punkt in meinem Leben. Und das schon seit einigen Monaten. Und ich meine nicht etwa das Tote Meer, der tiefste Punkt der Erde. Nein, mein Tiefpunkt befindet sich noch tiefer. Und schon wieder habe ich ein Kilo verloren, anfangs eins dann noch eins und noch eins und nun schon 4 Kilo. Ich habe Angst dorthin zu kommen, wo Gal sich befindet, die in ihren schlimmsten Zeiten 35 kg wog. Aber davon bin ich weit entfernt, G-tt sei dank. Und dennoch - es ist nicht in Ordnung, denn ich esse ja. Und ich habe staendig Hunger. Aber anscheinend wird die Nahrung nicht vom Koerper aufgenommen. 

Bauchschmerz in der letzten Zeit, und Uebelkeit, Zittrigkeit am morgen, ich brauche zwei Stunden, bis ich in der Lage bin, rauszugehen, zur Arbeit. Meditation, Uebungen, in aller Ruhe fruehstuecken... den Koerper beruhigen. Mich staerken um zu funktionieren, um in der Lage zu sein, mich zu ernaehren. 

Man sieht es mir nicht an, dass ich ausserhalb des Hauses Schmerzen habe, dass ich wie eine Betrunkene durch die Stadt gehe, am schlimmsten ist es nach wie vor im Buero. Antennen ueberall um uns herum, und ohne Ende Smartphones der Kollegen, der Gastarbeiter, der israelischen Pflegekraefte, der Kunden, die ein und aus gehen. Jedes Mal wenn ich dort bin, gehe ich geschwaecht hinaus. Ich sitze wie im Nebel hinter dem Lenkrad. Muede und apathisch. Nur einen Moment die Augen schliessen. Aber nein! Ich darf nicht das Leben anderer gefaehrden. Auf keinen Fall. Und wieder Stiche im Unterleib. Stiche und Uebelkeit, der Magen dreht sich mir um. Stiche, die ich zuhause nicht habe und Uebelkeit, die ich zuhause nicht fuehle. Depression und Apathie. 

Einige Monate lebe ich nun schon das "neue Leben" das Leben mit starken Behinderungen, Einschraenkungen. Das Leben ist so sehr eingeschraenkt, dass es keinen Ort fuer mich zu geben scheint, keinen Ort der mir Arbeit ohne Schmerzen bietet, keinen Ort in der Stadt, keinen Ort in der Welt. Und wenn ich sicher waere, dass es in Deutschland besser waere fuer EHS-Betroffene, haette ich vielleicht sogar erwogen, dorthin zurueck zu kehren. Aber nein, ausser dass der Grenzwert fuer Mobilfunkstrahlung 1000 mal niedriger ist als hier in Israel, gibt es auch dort keinen Ort fuer uns. Auch dort gibt es keinen Arbeitsplatz der uns Bedingungen bietet, bei denen wir arbeiten koennten, ohne Beschwerden, auch dort surfen und sprechen die Mitarbeiter ohne Unterlass mit ihren Smartphones und auch dort gibt es keine Teamsitzungen, in denen das Smartphone ausgestellt wird. Und auch dort gibt es nicht ein einziges Cafe, wo man in Ruhe und ohne Schmerzen sitzten koennte, als EHS-Betroffener. Auch dort, in Deutschland bleiben die meisten der EHS Betroffenen in ihrer Freizeit notgedrungen zuhause, sie schleppen sich mit Muehe und Not zur Arbeit, um sich zu ernaehren, ihre Mieten zu zahlen, irgendwie zu leben. Und auch dort gibt es absolut niemanden, der fuer die Beduerfnisse der EHS Betroffenen sorgt. Keine Politiker, keine Regierung, kein Gesundheitsministerium und kein Erziehungsministerium, wenn es um EHS betroffene Kinder oder Lehrer geht, in punkto Bedingungen an Schulen. Denn auch dort zaehlt die Wirtschaft mehr als die Gesundheit der Bevoelkerung. (siehe die forcierte Bemuehung, alles Schulen mit Wifi-technologie zu bestuecken, ohne Ruecksicht auf elektrosensible Kinder oder Lehrer).  

Manchmal gelingt es mir sogar, etwas Gutes, Positives an dem Schlag zu sehen, der mich erwischt hat. Ein Schlag, den ich aus dieser Richtung niemals erwartet haette. Zum Beispiel in der letzten Zeit, wo sich Interessierte im Jeshuw wo ich wohne, an mich wenden, sich mit mir beraten, wie sie Bestrahlung zuhause einschraenken koennen. Sie werfen ihr schnurloses DECT Telefon aus den Kinderzimmern, oder gehen wieder ueber zur sicheren Lan-verbindung des Internets, statt Wifi. Sie hoeren aufmerksam zu, wenn ich ueber die Gefahren der schnurlosen Technik erzaehle. Und das ist das Gute an der schlechten Sache. Gut, dass man helfen kann, die Situation in manchen Wohnungen zu verbessern, was die Gesundheit betrifft. Gut, aufmerksam zu machen, aufzuklaeren, ueber eine Tatsache, ueber die ich vor einem Jahr selber noch nicht nachdachte. 

Wenn das der Sinn der Sache ist, Menschen zu helfen, ihre Smartphones und die gesamte schnurlose Technik weniger zu benutzen, dann bin ich sogar bereit, das Problem anzunehmen, und sogar zu danken. Danke, dass ich helfen darf, danke dass ich meine Situation ein wenig verbesser kann und denen helfen darf, die zuhoeren wollen. 

Aber ich bin nicht jeden Tag stark genug, denn ich bin auch nur ein kleiner Mensch. Ein Mensch, der ein wenig Lebensqualitaet leben will, auf ganz ganz primitiver und einfacher Basis. Ich bin nun 58 Jahre alt, und werde noch gute 10 Jahre arbeiten muessen, bis ich berechtigt bin, die aus Deutschland angesparte Rente zu bekommen. (die nicht sehr hoch ist). 

Im Moment "ueberlebe" ich, Tag fuer Tag fuer Tag... aber nein. Es ist nicht fair, das so zu sagen. Denn ich sehe sehr wohl die Natur, ich sehe die Sonne, die mir nicht nur den Koerper, sondern auch die Seele waermt, ich sehe die Blumen, und den Schmetterling, der in meinen kleinen Hof geflogen kommt, und die Pflanzen, die ich gesaet habe. Und ich kann mein kleines Heim geniessen, das ich wie durch ein Wunder gefunden habe, eine Wohnung mit Vermietern ohne Wifi. (NOCH ohne Wifi). Ich spuere die absolute Abhaengigkeit von den Mitmensche, wann sie ihr Handy benutzen neben mir im Bus, wann sie sich in ihrem Haus Wifi anschaffen, wann es einen neue Mobilfunkantenne gibt, die meinen Zustand noch schlechter macht. Ich habe mein kleines Leben nicht in der Hand, vor allem nicht die Bedingungen um mich herum. Nicht bei der Arbeit und nicht im zuhause. Was mir bleibt, ist zu bitten, und nochmals zu bitten und noch einmal zu bitten. Bei der Arbeit - und in meiner unmittelbaren Umgebung, bei Freunden. 

Nein, man sieht es mir nicht an, wie der Koerper leidet, besonders wenn ich im Buero bin. G-tt sei dank muss ich in der Regel nur meine Hausbesuche in den Computer eingeben, und das geht in meinem Tempo, ich kann "fliehen" wenn es zu arg wird. Und es gibt eine Teamsitzung einmal im Monat. Und es gibt zwei Tage, an denen unsere Anwesenheit gegen Ende des Monats gefordert wird. Im Grunde nur einen ganzen Tag, 8 Std. lang. Da ich aber kaum 4 Stunden am Stueck im Buero schaffe, ohne umzukippen "kommt man mir entgegen" und ich darf zweimal 4 Std. machen. Keine weiss, dass auch das noch viel zu viel ist fuer mich, dass es mich zurueckwirft und meine Bemuehungen, den Koerper zu erholen, zunichte macht. Gerade hatte ich es ein wenig geschafft, meinen Zustand zu verbessern und .... BUFFFF!!! Ein neuer Schlag, der mich umwirft. Und mein Geraeusch in den Ohren wird staerker, pfeift furchtbar laut, Buuuuuummmm.... Tinnitus, ja, es hat einen Namen. Es pfeift so laut, wenn der Stress fuer den Koerper zu hoch wird, dass ich mit grossen Schwierigkeiten den Menschen am anderen Ende des Telefons verstehe, ja, auch so kaum hoere. Auch mein Sehvermoegen ist im Buero sehr eingeschraenkt. Und ich bin keineswegs die Einzige die darunter leidet. Was wird sein in einem Monat? In zwei? In einem Jahr? Ich bin nicht die einzige unter den EHS Betroffenen, die manchmal ueber die letzte Option nachdenkt, die uns bleibt. ... Ja, man hoert es in jedem Forum aus der ganzen Welt, EHS Betroffene denken oft ueber Selbstmord nach. Einige haben es schon getan, unter anderem ein 14 jaehriges Maedchen, das es nicht mehr aushielt in der Schule mit Wifi gequaelt zu werden. ( fuer mich waere auch das undenkbar, denn ich habe zwei Kinder. Das ist nicht fair.) 

Davon hoert man wenig in den Medien. Man sieht uns nicht, denn wir sind unsichtbar. Im Grunde will man uns loswerden, uns, die den Fortschritt der Welt nicht aushalten. Man wartet nur darauf, dass wir uns umbringen. Aber auch das wird euch nicht helfen, wenn alle 800.000 EHS Betroffenen in Israel nun tot sind. Denn es wird neue geben, die betroffen sind, immer wieder neue, solange die schnurlose Technik voranschreitet mit Riesenschritten, solange wird es mehr und mehr Menschen geben, die an diversen Symptomen leiden. Kinder, alte Leute, Menschen im mittleren Lebensalter. 

Die einzige Loesung ist Arbeit von zuhause aus, denn wenn es gute Bedingungen im Haus gibt, ist das wunderbar. Wir koennen in unserem Tempo und ohne Schmerzen arbeiten. Es gibt einige wenige von uns, die dieses Ziel erreicht haben, und ich beneide sie. Aber ich sehe auch die grossen Muehen, die sie auf sich genommen haben, um dieses Ziel zu erreichen. 

Ich weiss nicht was ich tun soll, wie es weitergehen soll. Ich habe keine Ahnung, bin ratlos und verzweifelt. Denn eines ist klar, dass ich nicht mehr erleben werde, wenn es eine Art WHITE ZONE fuer uns geben wird, nach dem Vorbild von Italien oder Frankreich, oder wenn es eine Anerkennung unserer "Krankheit" gibt, wie in Schweden. Unsere Regierung zieht es vor, uns zu ignorieren, weg zu schauen. Fuer uns scheinen die Menschenrechte nicht zu greifen. Und dabei gibt es nicht wenige unter den Betroffenen, die noch sehr viel zu geben haetten, auf dem Arbeitsmarkt. Wir wollen keine Rente, wir wollen einen "normalen" Arbeitsplatz. 

Nein, man sieht es mir nicht an, was ich habe. Das geht soweit, dass einige Mitmenschen es "wagen" mir Vorwuerfe zu machen, wenn ich Einladungen am Shabbat absage, da ich mich nicht in der Lage fuehle. Sie sagen, ich uebertreibe mit meiner "selbstgewaehlten Einsamkeit und meinem uebertriebenen Ausruhen." Uebertriebenes Ausruhen. So, als tue ich nichts waehrend der Woche, als sei ich faul, als kaempfe ich nicht jeden Tag mit den Bedingungen die fuer mich immer schlechter werden, als wuerde ich nicht noch zusaetztlich zu meiner normalen Arbeit putzen gehen, oder eine alzheimerkranke Frau beaufsichtigen, nur, um mir gesunderes Essen und viele Nahrungsergaenzungsmittel leisten zu koennen. 

Sorry, dass ich diese Zeit am Wochenende ganz fuer mich benoetige, dass ich die Ruhe so noetig brauche, um mich zu erholen von den Belastungen der Woche, sorry, dass es wie Faulheit anmutet, aber ich schaffe es nur mit ganz grossen Schwierigkeiten und Anstrengungen, mich so zu erholen, dass ich am Sonntag wieder arbeiten kann. Weitermachen, weitermachen, weitermachen...das hoert sich wie "uebertriebenes Ausruhen" an? Schoen waere es, wenn ich es mit dem Ausruhen irgendwann einmal uebertreiben koennte.  

Ich traeume - wie viele andere Betroffen - dass es irgendwo und irgendwann einen Ort fuer uns gibt, an dem wir in guten Bedingungen und ohne Belastung arbeiten koennen, helfen koennen, unterstuetzen koenne, dass man uns einfach normal arbeiten laesst und uns Gelegenheit gibt, der Welt zu beweisen, was wir noch zu geben haben. 

Davon traeume ich. Von einem Ort mit Menschen um ich herum, die verstehen. Und uns nicht zwingen, uns wieder und wieder den Belastungen auszusetzen. 

Ich muss eine Loesung finden, aber mein Kopf ist leer, vollkommen leer. Und ich weiss nicht an wen wir uns wenden koennen, wer uns helfen kann. Und ich habe Angst - Angst vor der Zukunft. 

"Ich hebe meine Augen zu den Bergen, von wo gibt es Hilfe? Meine Hilfe kommt von G-tt, der Himmel und Erde geschaffen.." (Psalm 121)

Aber wo bist du G-tt? Oft scheint es mir, als ob du mich schon verlassen hast, als ob es schon niemanden mehr gibt, den ich um Hilfe bitten kann. Aber eigentlich stimmt das nicht. Denn nicht du hast mich verlassen, sondern Menschen. Und Menschen haben festgelegt, dass es fuer mich und andere mit meinem Problem keinen Platz hier gibt. Du hast mich nicht verlassen, sondern meine Augen geoeffnet. Aber der Preis ist hoch, den wir zahlen. 

Und im Grunde bin ich allein mit meiner Wirklichkeit, wie alle anderen Betroffenen auch. Auch wenn wir uns gegenseitig helfen, uns troesten, uns staerken, so muss doch jeder fuer sich allein mit der Realitaet zurechtkommen, die ihn umgibt.