05.06.16

יום קשה Ein schwieriger Tag liegt hinter mir

יום קשה במיוחד מאחוריי. תורנות במשרד, זה הסיוט בשבילי. פעם, כשהמצב שלי היה בסדר, דווקא אהבתי להיות מדי פעם במשרד, כי כל יום ביקורי בית, כל יום בשטח, זה גם מעייף, אז אהבתי את הימים האלה במשרד, לדבר קצת עם הקולגות, ולהתאושש מקור או חום בחוץ. אבל זהו. נגמר החויה החיובית. 

יצאתי מוקדם, כדי לא להכנס ללחץ, לחץ מאוד לא בריא בשבילי. אז יצאתי מספיק מוקדם, כדי להגיע בזמן לירושלים. חשבתי. אבל לא .במקום חצי שעה הייתי בדרך שעתים וחצי, היתה איזשהי תאונת דרכים בדרך, זאת אומרת פקק נוראי. כשהגעתי למשרד באיחור של שעה, נכנסתי מייד ללחץ, כי הרגשתי נורא. הרגשתי כל הזמן הסמרטפונים מסביב ולא היה לאן לברוח, לקוחות, עובדים זרים, מטפלים ומטפלות, וכל אחד עם הסלולר שלו, גרמו לי כבר אחרי חצי שעה לסחרחורות, דקירות לב, כאבי ראש ובחילות. אי שקט, לברוח מפה, לשם, אך שם ישבו כבר 3 עם הסלולר ופה משהי דברה עם הסלולר, דקירות בפנים, לחץ בעיניים. וכמובן שאף אחד מסביב לא יודע, מה עובר עליי. אף אחד. חשבו בטח, "מה יש לה, המשוגעת הזאת" כי לכולם ממש כיף, להתעסק עם הסלולר, רק לי לא. 

הסתכלתי כל 10 דקות על השעון, עוד שעתים, עוד שעה. עוד 50 דקות. אני לא יכולה יותר, מרגישה כאילו אני עומדת להתעלף, אין כוח, אני רועדת. איך להסביר לאנשים מסביב שהסלולר של כל אחד גורם לי לכאבים? לדקירות בראש? לפחד נוראי, מה קורה בראש שלי? כמה כבר נפגעתי" איזה נזק יש כבר? ברור שלאחרים כבר גם יש נזק, רק שהם לא מרגישים כלום. עדיין. וזו הסיבה, למה הם לא יכולים להבין מה עובר עליי. מרגישה לבד. כל כך לבד. סוף סוף 12 ויש מחליפה. אני בורחת מהמשרד, הולכת ברגל לחניה חצי שעה מהמרכז, כי שוב נסיעה באוטובוס, אני לא יכולה. פעם ביום מקסימום 3 תחנות, וזהו, כבר יותר מדי חשיפה ליום אחד. 

אני יושבת באוטו, חום נוראי, עייפות וחולשה, עדיין בחילות. אני חייבת לנסוע לביקור בית, ויש עוד קצת זמן. אז החלטתי למצוא לי מקום, שבו אוכל לשכב קצת באוטו, להתחזק ולהתאושש, אחרת אני שוב נרדמת ברמזור. זה לא טוב. אני מוצאת מקום בצל, אבל שם הקרינה גבוהה מדי, לפי המד שלי. אז יש מקום עם פחות קרינה, אבל לא בצל, אלא בשמש. אני בוחרת במקום בשמש, כי חייבת להתאושש מהקרינה במרכז העיר. פותחת את החלון, קצת, רק קצת רוח נכנסת מדי פעם. נרדמת, אני רוצה לבכות, אבל לא. לא לבכות עכשיו. התורנות מאחורייך, יש לך עכשיו כמעט 10 ימים עד הסיוט הבא, ישיבת צוות. לא לבכות, לשכוח מזה, מהר ככל האפשר. להמשיך. להתחזק שוב, לקום. 

אני נרדמת לרבע שעה, חם נורא, עדיין סחרחורת. והטינטון החזק. כל פעם, שאני חוטפת מנת קרינה כזאת, הטינטון מתחזק, ויש טנטון נוסף, יותר גבוה, לפעמים אני לא שומעת טוב בגלל זה. 

בבית, כשאני עם אפס קרינה, ואחרי לילה, הוא נעלם כמעט, אני שומעת אותו כאילו מרחוק. 

אבל עכשיו הוא מאוד חזק. אני ממשיכה עם ביקורי בית, בחום נוראי, ואחרי העבודה יש לי עוד 3 שעות אצל אישה מבוגרת עם אלצהיימר. היום המצב אצלה גם לא טוב. העובדת זרה יוצאת, ואני יכולה להוציא כל ציוד אלחוטי, ובדרך כלל אין הרבה קרינה שנותרת. אבל היום כנראה משהו קרה. יש לה שכנה חדשה, ויש לה קרוב לוודאי רשת וייפיי. הלחץ בראש נשאר. סוף סוף שעה 7. אני יוצאת ונוסעת הביתה. קונה אבטיח אורגני ועושה לי מיץ עם קצת נענע מהחצר. טוב לי בבית. קצת יוגה . להתחזק שוב, להתאושש. הלוואי שיכולתי להשאר רוב הזמן בבית. בלי כאבים, בלי בחילות ובלי סחרחורות, בלי דקירות בלב. מחר אני לא עובדת. איזה פינוק, לא לסבול, רק להרגיש טוב.

מה יהיה? בעוד חודש, חודשיים, בעוד שנה, שנתיים, 5 שנים? איך החיים ממשיכים? ככה? כל הזמן לברוח? אין פרספקטיבה

אבל כדי לא להשתגע, צריך רק לראות את היום. רק היום. זה מה שחשוב. רק הרגע. ואם הרגע הוא בלי כאבים, ברוך השם.

Ein besonders schwerer Tag liegt hinter mir. Buerobereitschaft, das ist immer ein Alptraum in meiner jetzigen Situation. Frueher mochte ich diese Tage sogar, es war entspannend, mal wieder im Buero zu sein, sich zu erholen von Kaelte oder Hitze draussen, vor Ort. Ein Tag ohne Hausbesuche, Telefonate beanworten usw.. mit den Kollegen ein wenig schwatzen. 

Aber - das ist vorbei fuer mich. Es ist kein positives Erlebnis mehr, mitten in der Stadt, umgeben von Antennen. 

Morgens war ich zeitig losgefahren, um ja nicht unter Druck zu geraten. Druck und Stress sind zur Zeit das Letzte was ich gebrauchen kann. Ich fuhr also so frueh los, dass ich auf jeden Fall rechtzeitig im Buero ankommen musste. Dachte ich. 

Dann gab es einen Riesenstau aufgrund eines Unfalles. Ich brauchte statt der halben Stunde bis Jerusalem runde 2 1/2!!!! 

Erschoepft und schon unter Druck kam ich im Buero an. Dort wie zu erwarten eine kleine Hoelle. Ich spuerte um mich herum jedes Smartphone der Kollegen, eine hatte sogar ein neues Modell, sie sass ca. 1 1/2 m von mir entfernt und ich musste dennoch fluechten. Aber wohin? Von hier nach dort, aber dort sassen schon wieder 3 Foreign workers mit ihren - Smartphones. 

Schon nach einer halben Stunde spuerte ich starken Druck auf dem Koerper, Schwindel, Uebelkeit, Stiche in der Herzgegen und Muskelschmerzen, Zittern und Unruhe. Die anderen denken bestimmt: Was hat sie nur, die Verrueckte, es ist doch wirklich super, mit dem Smartphone und vor allem cool. 

Alle paar Minuten habe ich auf die Uhr, noch 2 Stunden, noch eine Stunde, noch 50 min. Ich kann nicht mehr, habe das Gefuehl, gleich umzukippen, ich habe kaum Kraft und das Zittern im Koerper wird staerker. Wie soll man anderen erklaeren, das jedes ihrer Handys mir koerperliche Schmerzen verursacht? Oder Stiche im Koerper, Uebelkeit, Druck im Kopf und die Angst: Wie stark bin ich schon geschaedigt? Welcher Schaden wurde bereits verursacht, durch jahrelange Handynutzung? Es ist sonnenklar, dass die anderen ja auch bereits Schaeden haben, nur, dass sie nichts merken. Noch nicht. Und das ist der Grund, warum niemand einen blassen Schimmer davon hat, was ich gerade durchmache. Ich fuehle mich einsam. Furchtbar einsam. Endlich 12 Uhr und meine Abloesung kommt. Ich fluechte aus dem Buero. Nun noch 30 min. Fussweg bis zum Parkplatz, denn Bus fahren ist nicht mehr drin heute. Es ist heiss. 

Ich sitze im Auto, die Hitze macht muerbe. Muedigkeit und Schwaeche im ganzen Koerper. Immer noch Uebelkeit. Ich muss eigentlich zum Hausbesuch, aber habe noch Zeit. Also entschliesse ich mich, einen Ort zu finden, wo ich im Auto noch ein wenig liegen kann, ausruhen. Anderenfalls koennte ich wieder an der Ampel einschlafen. Das ist nicht gut. Ich finde einen Parkplatz im Schatten, aber dort sind die Werte zu hoch fuer mich, wie ich auf meinem Messgeraet sehe. Ein Stueckchen weiter sind die Werte o.k., aber es ist mitten in der Sonne. Ich entschliesse mich fuer Hitze, denn hohe Werte kann ich heute nicht mehr ertragen, ohne dass gar nichts mehr geht. Ich lege mich auf die Rueckbank, und oeffne das Fenster. Ein klein wenig Wind kommt herein. Ab und zu. Ich koennte weinen. Aber nein, nicht weinen jetzt. Die Bereitschaft im Buero ist hinter dir, fuer diesen Monat. Nun hast du ca. 10 Tage, bis du wieder eine laengere Zeit dort verbringen musst, Teamsitzung. Die naechste kleine Hoelle. Nicht weinen jetzt. Sondern moeglichst schnell vergessen. Weitermachen. Sicher erneut erholen. Wieder aufstehen. Wie die letzten Male nach dem Fall. Ich schlafe eine Viertelstunde ein. Die Hitze ist zermuerbend. Ich habe immer noch das Schwindelgefuehl. Und mein Tinnitus meldet sich. Jedes Mal, wenn ich hoher Strahlung ausgesetzt bin, setzt er ein, und es gibt neuerdings einen zusaetzlichen Ton, hoeher als der andere. Manchmal hoere ich schlechter deswegen. Wenn ich bei mir zuhause bin, wo kaum Strahlung ist, besonders nach einer Nacht, ist er nur sehr schwach hoerbar. 

Aber jetzt gerade ist er ziemlich stark. Ich muss zum Hausbesuch. Die Hitze macht mir zu schaffen. Und nach der Arbeit muss ich noch 3 Stunden bei der alten Dame mit Alzheimer sitzen. Heute ist die Lage dort auch nicht besonders ideal. Zwar geht die Philippinin aus und ich kann alles schnurlose Zeugs aus dem Stecker ziehen, aber es gibt eine neue Nachbarin, unten, die scheint WIFI zu haben. Der Druck im Kopf bleibt. Endlich 7 Uhr. 

Ich fahre nach Hause, auf dem Weg kaufe ich eine halbe Wassermelone und mache mir zuhause Saft davon, fuege ein wenig Nanaminze aus meinem Hof hinzu. Es ist gut, zuhause zu sein. Ein paar Yoga-uebungen. Wieder staerken. Wie gut waere es, wenn ich die meiste Zeit zuhause sein koennte. Ohne Schwindel und Schmerzen. Morgen ist mein freier Tag in der Woche. Welche Erleichterung. Was wird sein, in einem Monat, einem Jahr? Zwei Jahren? Wie wird das Leben weitergehen? Staendig auf der Flucht? Es gibt keine Perspektive zurzeit. 

Aber um nicht wirklich verrueckt zu werden, muss ich nur den einzelnen Tag sehen. Nur das Heute ist wichtig. Und der Moment. Wenn es mir hier und jetzt gut geht, ist das schon wunderbar. G/tt sei dank. 

Keine Kommentare:

Kommentar veröffentlichen