17.06.16

מפגש עם אנשים חריגים או בעצם "רגילים" מאוד? Ein Treffen unter "Behinderten" oder im Grunde mit ganz normalen Menschen

לפני כמה ימים נסעתי לעמיר, לתקן את המד שלי, שנפל ונפתח ולא יכולתי למדוד יותר בצורה תקינה. ישבנו גם בגינה שלו, עם הבנות המקסימות. ופתאום גם עוד רגישה לקרינה הגיעה והצטרפה אלינו. כמה קל, כמה נעים וכמה יפה זה היה, לשבת בלי שום נייד, בלי הפרעות, ועם כמעט ולא קרינה. רק אנשים שמדברים, בלי סמרטפון מולם, בלי לבקש לכבות, סתם ככה, כאילו זה רגיל ומובן מאליו. אמנם הדרך לשם היתה קשה לי, שעתיים מאנטנה לאנטנה, זה מעייף מאוד, אבל הפיצוי היה מדהים. נהניתי מאוד.

Vor ein paar Tagen fuhr ich zu Amir, um mein Messgeraet reparien zu lassen. Es war mir hingefallen und funktionierte nicht mehr normal. Wir sassen mit seinen kleinen wunderbaren Toechtern im Garten, und ploetzlich kam noch eine Frau aus unserer "Gruppe", gesellte sich zu uns. Wie einfach doch alles war an diesem Tag, angenehm, einfach sitzten und reden in aller Ruhe, ohne Stoerung, und mit fast keiner Strahlung. Nur Menschen, die reden, ohne Smartphone auf dem Tisch oder in der Tasche, ohne zu bitten etwas auszuschalten, einfach so, als ob es das Normalste von der Welt waere (es sollte das Normalste von der Welt sein, ist es aber nicht mehr, leider). Zwar war der Hin - und Rueckweg schwer fuer mich, 2 Stunden von Antenne zu Antenne, das ermuedet sehr. Aber die Entschaedigung war wunderbar, und ich habe es in vollen Zuegen genossen.

13.06.16

עבודה זרה - הסלולר חשוב יותר מאשר בן אדם?

חשבתי הרבה על כל הסיפור של הסלולר, והציוד אלחוטי בסוף השבוע הארוך הזה. ופתאום עלה בדעתי, שהכול הרבה יותר גרוע, ממה שאנו חושבים. עד עכשיו אני כמעט רק התעסקתי בקרינה, אבל יש עוד היבטים אחרים ומאוד חשובים בהקשר לסלולר. אני גליתי משהו במילון עברי-גרמני שלי. בדף שבו מופיעה המילה "אליל" כמה שורות מעליה יש את המילה "אלחוט" . ואני ממש חטפתי שוק. כי זהו. אנחנו כולנו הפכנו להיות עובדי אלילים, זו עבודה זרה, כל ההתמכרות הזו. כשאני מביטה אחורה, על החודשים האחרונים, והאכזבה הגדולה היומיומית מאנשים סביבי, אני באמת מגיעה למסקנה, שזו עבודה זרה, ההתמכרות לסלולר. מדוע? אמנם יש הרבה אנשים טובים, שרוצים לעזור, לתרום, לתמוך, כשהזולת בצרה. וגם אני חוויתי דברים כאלה ב"ה. כשחליתי לפני 6 שנים ועברתי ניתוח לב פתוח, קשה ועם סיבוכים, אני חוויתי, איך עם ישראל רוצה לעזור והתרשמתי מאוד. אין דבר כזה בגרמניה, חשבתי. וזה נכון. תמכו בי בצורה בלתי רגילה, ונתנו את הנשמה כדי לעזור לי. גם עם עזרה אישית, וגם באמצעות עזרה כלכלית, אין גבול לתמיכה של עם ישראל. כשבזמן האחרון המחשב שלי כמעט הלך לעולמו, ואני פרסמתי את הבקשה שלי, לתרום לי איזה מחשב ישן, קבלתי יותר מ8 הצעות של אנשים שרצו לתת. והשיא היה, שהיה איש שתרם לי מחשב חדש חדש. אני הייתי המומה. 

אבל - ויש אבל גדול - כשזה מגיע לצעצוע האהוב ביותר לכל אחד מאיתנו, לגדולים וצעירים, לזקנים, ולמבוגרים, לאשכנזים ולספרדים, לתימנים ולרוסים, (בדבר הזה אין בכלל אפליה בעולם, ובארץ שלנו) אם מדובר על תלמידים או ילדים, או דתיים או חילונים, בדבר הזה כולם כאיש אחד. לכל אחד יש סמרטפון. והוא אוהב אותו כמו שלא אוהב שום דבר אחר. לדתיים יש שבת, וב"ה יש הפוגה בשליחת וואטס אפים או מיילים או שיחות טלפון, אך רק ל25 שעות בשבוע. מייד אחרי צאת השבת עם ישראל הדתי רץ לניידים כמו מטורף, כדי לראות מה יש חדש. (גם אני מעוניינת לדעת, מה קרה בשבת, כי בארץ שלנו וגם בעולם כולו, הכל יכול לקרות ב25 שעות, אבל יש עדיין רדיו, וטלויזיה כדי להתעדכן) . כך אז קרה לי, שבשבתות אנשים דתיים מוכנים לכבות את הסלולר בשבילי (או למען האמת לא "רק" בשבילי אלא בגלל השבת. אבל למרבה ההפתעה גם היו בודדים שהיו מוכנים לכבות את מערכת הוייפיי בבית, (זה לא מובן מאליו כי למען הנוחות הם מעדיפים להשאיר את הכל פתוח, דלוק. לא רואים צורך לכבות במשך השבת. עדיין לא כולם קלטו, שהקרינה של ציוד האלחוטי פולטת גם 24 שעות, כל דקה, וכל שנייה,,, גם בשבת. ולא קלטו, שזה מסוכן. להם, לילדיהם, לנכדיהם.. 

ברגע שהשבת יוצאת, עליך, רגיש לקרינה, לברוח תכף ומיד. כמו כן, עליך לבוא רק כמה רגעים, לפני כניסת השבת, כי אף אחד לא מוכן, לכבות לפני הרגע אחרון.

טוב, נעזוב לרגע את היבט הקרינה ונעבור לעניין אחר. כשרגיש לקרינה מבקש לכבות את הסלולר, אנשים בבעיה. כי מה לעשות? גם אם זה רק לחצי שעה, זה כאילו אסון בשבילם. ומרגישים את זה, שהם לא ב100% איתך, לא מרוכזים, כי בחצי מחשבה הם בתוך המכשיר, "איזה הודעות אני מפספס כעת?" "מי כותב לי אולי ברגע הזה?" והם נושמים לרווחה, ברגע שאנו עוזבים אותם. מייד לוחצים על הכפתור כדי להדליק את המכשיר החיוני הזה. 

אתה רואה, שאתה מפריע להם. זו עובדה. 

רגיש לקרינה הוא בבעיה. הוא לא יכול להגיע לכל מקום באופן ספונטני, הוא חייב לבקש. ואל תחשבו, שזה קל, לבקש כל הזמן. ממש לא. גם לנו נמאס, לא רק לכם. גם עבורנו זה מעצבן, לא רק עבורכם. 

אנשים דתיים, כפי שאני מבינה את התורה, מתחייבים לא רק למצוות שבין אדם למקום, אלא גם למצוות בין אדם לחברו. 

ובזה אני רואה פער גדול. כי יש הרבה אנשים טובים, שהם מתפללים כל שבת בבי"כ, מניחים כל יום תפילין ועושים חסד. באמת. 

אבל - גם לאנשים דתיים, הדבר הכי חשוב זו ההודעה הבאה שאמורה להיכנס עוד רגע. (לא מדברת על כולם כמובן, אני גם רואה אנשים שאכפת להם מהזולת, אבל רוב האנשים, גם דתיים לצערי - מתקשים לדבר איתך בלי הסלולר הדלוק מולם, על השולחן. ואם זה מצלצל, אפילו כשאתם בשיחה מאוד חשובה ורצינית, הם עונים. עונים לטלפון ועוזבים אותך ברגע זה. מה זה אומר? זה אומר, שהשיחה שנכנסת יותר חשובה, מאשר הבן אדם שמולו. 

בעיניי זה כבר עבודה זרה, כי אפילו אברהם אבינו עזב את השיחה עם הקב"ה בכבודו ובעצמו בכדי לפנות לאנשים שבאו אליו לאוהל. זאת אומרת שהכנסת אורחים זו דבר הכי הכי חשוב, והזולת שמולך כנראה יותר חשוב מתפילה אל הקב"ה. 

לא כן בעידן שלנו. כי מה שחשוב, זה מכשיר קטן, שמושך את צומת ליבנו עד כדי כך, שהבן אדם שיושב מולך כבר נשכח. גם אם זה רק לכמה דקות. 

לי לפחות, אין חשק גדול לחזור לשיחה, כשהבן אדם מולי סיים את השיחה שלו. כי כבר קרה משהו. וזה בלתי הפיך. 

אני מדי פעם חושבת על המשפט שעמיר אמר בכתבה בערוץ 2 "ההורים האחרים יושבים שם בפנים, עם הילדים, והבת שלי יושבת בלי אבא, כי אבא לא יכול להשתתף באירוע, כי כולם עם הסמרטפונים" 

ואני בשוק. איך זה יכול להיות, שיש אבא, שצריך להמתין בחוץ, כשהבת יושבת בפנים עצובה? היתכן, שאף אחד מההורים או הגננות שמים לב ואומרים "חבר'ה בואו, נכבה את הסלולר ונאפשר לאבא של ... .להשתתף, כי יש לו בעיה עם קרינה" הרי אנחנו בני אדם, או שלא? תאמינו לי חברים, כואב לי הלב כשאני שומעת דבר כזה ובעולם כזה, אני כבר לא מעוניינת לחיות. 

האם אני ביקורתי מדי?

קראתי בזמן האחרון ש"הדור הבא יהיה הרבה פחות אנושי מאשר הדור שלנו" וזה כנראה נכון.

An diesem langen Shavuot-wochenende habe ich mir viele Gedanken zum Thema "Smartphone" gemacht. Bisher hatte ich den Focus eher auf das Thema Strahlung gelegt, aber es gibt noch andere, wichtige Aspekte dieser neuen technischen Errungenschaft. Ich entdeckte in meinem Woerterbuch Ivrit-Deutsch auf der Seite, wo das Wort "Goetze" (elil) vorkommt, nur einige Zeilen darueber das Wort "schnurlos,wireless" (alchut). Und es war als trifft mich der Schlag. Alles ist im Grunde noch viel schlimmer, in der Gesamtheit betrachtet, als ich dachte. Das ist es. Wir alle, ohne Ausnahme, sind zu Goetzendienern geworden. Nichts anderes ist diese suechtige Beschaeftigung mit dem Smartphone. Es ist zum wichtigsten Gegenstand des taeglichen Lebens geworden, das zeigt sich schon, wenn wir sehen, dass es immer eines ist, was Menschen auf der Strasse in den Haenden halten, und nicht in die Tasche stecken. Es ist das Smartphone, was vor sich hergetragen wird wie ein wichtiger Schatz. (Fuer mich ist es zur Waffe geworden, denn wer auf mich zukommt, mit dem Smartphone vor sich her, dem muss ich aus dem Weg gehen, sonst spuere ich es koerperlich) .Wenn ich so zurueckblicke auf die letzten Monate war es eine taegliche Enttaeuschung. Ich war schockiert und enttaeuscht, wie wichtig jede Minute mit dem Smartphone ist, wichtiger als der Mitmensch. Es ist ein regelrechtes Ringen und Aushandeln um eine Viertelstunde ohne mit dem Internet verbunden zu sein, ohne eine Whats app nachricht empfangen zu koennen. Das macht die Menschen unruhig und unkonzentriert. (es sind die gleichen Symptome wie bei Suechtigen auf Entzug, ich habe lange in der Drogenhilfe gearbeitet, und ich uebertreibe nicht, wenn ich sage, es ist dieselbe Unruhe, das Nicht-aushalten koennen des Entzuges). Fuer alle Menschen ist das Smartphone zum Goetzen geworden, dem er dient, von dem er voellig abhaengig ist. (egal ob religioes oder nicht religioes)

Natuerlich gibt es Menschen, die geben wollen, Am Israel gibt seine Seele um anderen zu helfen. Das habe ich am eigenen Leib immer wieder zu spueren bekommen. Als ich vor 6 Jahren eine OP am offenen Herzen hatte, mit Komplikationen, konnte ich mich nicht retten vor Hilfe und Unterstuetzung, man war da fuer mich, half mir und liess mich nicht allein, es gab nicht nur materielle Unterstuetzung sondern auch menschliche. Man brachte mir Essen und versorgte mich. So etwas gibt es in Deutschland in dem Ausmass nicht. Auch als ich vor einer Woche einen alten Computer suchte, da mein Laptop immer oefter abstuerzte, ich meine Bitte veroeffentlichte, gab es mehr als 8 Angebote, mir einen Computer zu ueberlassen, und die Kroenung dann ein Mensch, der seinen Namen nicht nennen wollte und mir einen nagelneuen Laptop spendete.

Aber - und es gibt ein grosses Aber - und das ist der Punkt, an dem es zum liebsten Spielzeug von uns allem kommt. Egal ob Alte, Junge, Ashkanazim oder Spharadim, Russen oder Aethiopier, religioese oder nicht religoese, in diesem Punkt gibt es sowohl hier im Land, als auch auf der gesamten Welt keine Unterschiede, keine Diskriminierung. In diesem Punkt sind wir alle gleich. Wir lieben dieses Ding wie nichts auf der Welt. Sogar Eltern faellt es schwer, sich AUSSCHLIESSLICH mit den Kindern zu beschaeftigen, wenn das Telefon klingelt, eine Nachricht eingeht, laesst man das Kind stehen und schaut erst nach. (Es gibt natuerlich Ausnahmen, aber das ist es was ich beobachte). Kinder werden im Auto bei grosser Hitze vergessen, Smartphones nicht. Ja, man gibt sogar den Tipp, um das Kind nicht zu vergessen, das Smartphone oder seine Tasche neben das Kind zu legen. Was heisst das im Klartext? Es bedeutet, dass sonnenklar ist, dass man niemals seine Tasche oder das Handy vergessen wuerde, aber das Kind schon. Eine traurige Entwicklung.

Der religioese Teil der Bevoelkerung hier in Israel hat am Shabbat eine Pause von all dem. Kein Handy, keine Whats app nachrichten, aber es ist nur eine Pause von 25 Stunden. (immerhin). Sobald der Shabbat endet, rennt auch das religioese Volk Israel wie verrueckt zum Handy, um zu sehen, was passiert ist im Land. (Gerade hier im Land kann in 25 Std. viel passieren, natuerlich ist es wichtig, auf dem Laufenden zu sein.)

So ist es mir ergangen, dass Menschen am Shabbat fuer mich ihre Handys ausschalten - oder genauer gesagt, nicht nur fuer mich sondern weil Shabbat ist. Aber es gibt auch Menschen, die bereit sind, ihr Wifi ueber den Shabbat fuer mich auszuschalten, was schon wieder nicht selbstverstaendlich ist, denn Shabbat hin oder her, die Regel ist, dass man sein Wifi nicht am shabbat ausschaltet, es bleibt 7 Tage in der Woche an, rund um die Uhr, aus Bequemlichkeit, damit man es nicht staendig ein - und ausschalten muss. Es ist immer noch nicht jedem klar, wie stark ein Wifi-System zuhause strahlt, 24 Stunden, jede Minute, jede Sekunde, gepulste Strahlung, die jedem im Haus schadet (nicht nur EHS-Betroffenen wie mir). Jedem, den Menschen, ihren Kindern, ihren Enkelkindern, die zu Besuch kommen und nicht selten im Zimmer schlafen, in dem der Router des Wifi untergebrach ist.

Ein EHS Betroffener sollte also, wenn er zu Besuch irgenwo ist, am Shabbat-ausgang moeglichst SOFORT fliehen, denn dann werden wieder alle Smartphones eingeschaltet, die Zeit ist um. Genauso sollte man erst eine Minute vor dem Kerzenzuenden eintreffen, denn niemand ist bereit, vorher sein Handy auszuschalten. So bekam ich von jemandem kuerzlich die Mitteilung, ich koenne gern kommen und auch mein Messgeraet mitbringen kurz vor Shabbat, aber bitte erst ganz kurz davor, denn man schalte alles erst in der letzten Minute ab. Pech gehabt, wer eher kommt. Der muss halt mit den Konsequenzen leben (Schmerzen, Schwindel, Druck auf dem Brustkorb , Tinnitus usw)

Lassen wir einen Moment den Aspekt der Strahlung beiseite. Wenn ein Mensch der elektrosensibel ist, sein Gegenueber bittet, das Handy auf Flugmodus zu stellen, haben die Mitmenschen ein Problem, das einer Katastrophe gleicht. Was nun? Auch wenn es um eine halbe Stunde geht. Es ist so, als frage sich das Gegenueber, was er gerade verpasst und wie er die Zeit ohne eine eingehende Nachricht ueberstehen soll. Leider spuert man das sehr deutlich, wie wenig konzentriert der Mitmensch ploetzlich ist, und wie erleichtert, wenn du gehst, denn dann wird sofort auf den Knopf gedrueckt, um zu schauen, wieviele Nachrichten man bekam und endlich wieder mit dem lebenswichigen Geraet verbunden zu sein.

Du spuerst, dass du die normale Routine der Menschen "stoerst", das ist eine Tatsache.

Ein elektrosensibler Mensch hat ploetztlich ein grosses Problem. Er kann spontan nirgendwo hin. Zu niemandem. Denn er muss sofort bitten, bitten, die schnurlosen Gegenstaende auszuschalten. Das Bitten faellt nicht leicht. Wirklich nicht. Es ist ja ein staendiges, taegliches Bitten. Auch uns faellt das schwer, nicht nur euch. Auch fuer uns ist es laestig, nicht nur fuer euch, wenn ihr alles ausschalten muesst.

So wie ich es gelernt habe, sagt die Tora, dass es Mizwot gibt, zwischen dem Menschen und G-tt, sowie Mizwot vom Menschen und seinem Mitmenschen handeln. Hier sehe ich die groesste Diskrepanz. Denn es gibt gute Menschen, die sehr religioes sind regelmaessig in der Synagoge beten und taeglich Tefillin legen. Aber - auch diesen Menschen (mit Ausnahmen) ist das Smartphone ihr hoechstes Gut, ihr liebster und wichtigster Begleiter. Auch die meisten religioesen Mitmenschen tun sich schwer, ohne ihr Smartphone auf dem Tisch, mit dir zu reden. Es liegt dort, "zwischen" euch. Und egal wie wichtig ernsthaft und tief das Gespraech sein mag zwischen euch, in dem Moment, in dem das Telefon klingelt, oder eine Nachricht eingeht, verlaesst das Gegenueber dich, und nimmt ab. Was bedeutet das im Klartext? Es bedeutet, dass es in diesem Moment nichts Wichtigeres gibt, als die eingehende Nachricht. Der Mensch, der gegenueber sitzt, in der realen Welt, nicht in der virtuellen, ist mit einem Male verschwunden, nicht praesent. Und unwichtig.

In meinen Augen ist das bereits "Goetzendienst' im weiteren Sinne des Wortes. Denn selbst Awrahm Awinu hat fuer die Mitmenschen, die auf dem Weg waren zu ihm alles liegen und stehen lassen, selbst G-tt hoechstpersoenlich hat er im Gebet "stehenlassen", so wichtig war ihm der Mitmensch, sogar wichtiger als das Gespraech mit G-tt.

Wir in unserer Zeit lassen den Mitmenschen links liegen, um uns mit einem Geraet zu befassen. Der Focus ist abgelenkt. Mir persoenlich macht es keine grosse Freude, zum Gespraech zurueckzufinden, nachdem das Gegenueber seine wichtigen Nachrichten geschickt, oder sein Telefonat beendet hat und zu mir zurueckkehren kann. Denn es ist bereits etwas zwischen uns geschehen. Der Faden ist gerissen. Wie soll man zu ernsten Dingen mit einem Fingerschnipp wieder zurueckkehren?

Oft muss ich an Amirs Satz denken, den er im Interview mit Arutz 2 sagte: "Wenn die Eltern im Kindergarten ihre Kinder abholen und noch etwas zu feiern haben, sitzen alle drinnen mit ihren Kindern, nur meine Tochter sitzt allein dort. Ohne Papa. Denn Papa kann nicht mit hinein, da er verrueckt wird vor Kopfschmerzen mit 30 Eltern mit eingeschalteten Smartphones."

So etwas schockiert mich zutiefst. Wie kann es sein, dass ein Vater "draussen warten muss", da er die Smartphones der andern Eltern nicht ertragen kann? Gibt es niemanden, unter den Eltern oder den Kindergaertnerinnen, der sagt :"Moment mal, Leute, ermoeglichen wir diesem Vater dort draussen doch bitte auch, sich zu uns zu gesellen, er ist elektroempfindlich und wir schalten jetzt mal unsere Handys aus, damit auch er mit seiner Tochter hier teilnehmen kann."

Wir sind doch Menschen. Oder etwa doch nicht? Es tut mir das Herz weh, wenn ich so etwas hoere. In einer solchen Welt, wo der Mitmensch weniger zaehlt als das Telefon, moechte ich im Grunde gar nicht mehr leben.

Bin ich vielleicht zu kritisch?

Kuerzlich las ich, dass die naechste Generation viel weniger menschlich sein wird, als die vorige. Und das ist anscheinden wirklich wahr.

05.06.16

יום קשה Ein schwieriger Tag liegt hinter mir

יום קשה במיוחד מאחוריי. תורנות במשרד, זה הסיוט בשבילי. פעם, כשהמצב שלי היה בסדר, דווקא אהבתי להיות מדי פעם במשרד, כי כל יום ביקורי בית, כל יום בשטח, זה גם מעייף, אז אהבתי את הימים האלה במשרד, לדבר קצת עם הקולגות, ולהתאושש מקור או חום בחוץ. אבל זהו. נגמר החויה החיובית. 

יצאתי מוקדם, כדי לא להכנס ללחץ, לחץ מאוד לא בריא בשבילי. אז יצאתי מספיק מוקדם, כדי להגיע בזמן לירושלים. חשבתי. אבל לא .במקום חצי שעה הייתי בדרך שעתים וחצי, היתה איזשהי תאונת דרכים בדרך, זאת אומרת פקק נוראי. כשהגעתי למשרד באיחור של שעה, נכנסתי מייד ללחץ, כי הרגשתי נורא. הרגשתי כל הזמן הסמרטפונים מסביב ולא היה לאן לברוח, לקוחות, עובדים זרים, מטפלים ומטפלות, וכל אחד עם הסלולר שלו, גרמו לי כבר אחרי חצי שעה לסחרחורות, דקירות לב, כאבי ראש ובחילות. אי שקט, לברוח מפה, לשם, אך שם ישבו כבר 3 עם הסלולר ופה משהי דברה עם הסלולר, דקירות בפנים, לחץ בעיניים. וכמובן שאף אחד מסביב לא יודע, מה עובר עליי. אף אחד. חשבו בטח, "מה יש לה, המשוגעת הזאת" כי לכולם ממש כיף, להתעסק עם הסלולר, רק לי לא. 

הסתכלתי כל 10 דקות על השעון, עוד שעתים, עוד שעה. עוד 50 דקות. אני לא יכולה יותר, מרגישה כאילו אני עומדת להתעלף, אין כוח, אני רועדת. איך להסביר לאנשים מסביב שהסלולר של כל אחד גורם לי לכאבים? לדקירות בראש? לפחד נוראי, מה קורה בראש שלי? כמה כבר נפגעתי" איזה נזק יש כבר? ברור שלאחרים כבר גם יש נזק, רק שהם לא מרגישים כלום. עדיין. וזו הסיבה, למה הם לא יכולים להבין מה עובר עליי. מרגישה לבד. כל כך לבד. סוף סוף 12 ויש מחליפה. אני בורחת מהמשרד, הולכת ברגל לחניה חצי שעה מהמרכז, כי שוב נסיעה באוטובוס, אני לא יכולה. פעם ביום מקסימום 3 תחנות, וזהו, כבר יותר מדי חשיפה ליום אחד. 

אני יושבת באוטו, חום נוראי, עייפות וחולשה, עדיין בחילות. אני חייבת לנסוע לביקור בית, ויש עוד קצת זמן. אז החלטתי למצוא לי מקום, שבו אוכל לשכב קצת באוטו, להתחזק ולהתאושש, אחרת אני שוב נרדמת ברמזור. זה לא טוב. אני מוצאת מקום בצל, אבל שם הקרינה גבוהה מדי, לפי המד שלי. אז יש מקום עם פחות קרינה, אבל לא בצל, אלא בשמש. אני בוחרת במקום בשמש, כי חייבת להתאושש מהקרינה במרכז העיר. פותחת את החלון, קצת, רק קצת רוח נכנסת מדי פעם. נרדמת, אני רוצה לבכות, אבל לא. לא לבכות עכשיו. התורנות מאחורייך, יש לך עכשיו כמעט 10 ימים עד הסיוט הבא, ישיבת צוות. לא לבכות, לשכוח מזה, מהר ככל האפשר. להמשיך. להתחזק שוב, לקום. 

אני נרדמת לרבע שעה, חם נורא, עדיין סחרחורת. והטינטון החזק. כל פעם, שאני חוטפת מנת קרינה כזאת, הטינטון מתחזק, ויש טנטון נוסף, יותר גבוה, לפעמים אני לא שומעת טוב בגלל זה. 

בבית, כשאני עם אפס קרינה, ואחרי לילה, הוא נעלם כמעט, אני שומעת אותו כאילו מרחוק. 

אבל עכשיו הוא מאוד חזק. אני ממשיכה עם ביקורי בית, בחום נוראי, ואחרי העבודה יש לי עוד 3 שעות אצל אישה מבוגרת עם אלצהיימר. היום המצב אצלה גם לא טוב. העובדת זרה יוצאת, ואני יכולה להוציא כל ציוד אלחוטי, ובדרך כלל אין הרבה קרינה שנותרת. אבל היום כנראה משהו קרה. יש לה שכנה חדשה, ויש לה קרוב לוודאי רשת וייפיי. הלחץ בראש נשאר. סוף סוף שעה 7. אני יוצאת ונוסעת הביתה. קונה אבטיח אורגני ועושה לי מיץ עם קצת נענע מהחצר. טוב לי בבית. קצת יוגה . להתחזק שוב, להתאושש. הלוואי שיכולתי להשאר רוב הזמן בבית. בלי כאבים, בלי בחילות ובלי סחרחורות, בלי דקירות בלב. מחר אני לא עובדת. איזה פינוק, לא לסבול, רק להרגיש טוב.

מה יהיה? בעוד חודש, חודשיים, בעוד שנה, שנתיים, 5 שנים? איך החיים ממשיכים? ככה? כל הזמן לברוח? אין פרספקטיבה

אבל כדי לא להשתגע, צריך רק לראות את היום. רק היום. זה מה שחשוב. רק הרגע. ואם הרגע הוא בלי כאבים, ברוך השם.

Ein besonders schwerer Tag liegt hinter mir. Buerobereitschaft, das ist immer ein Alptraum in meiner jetzigen Situation. Frueher mochte ich diese Tage sogar, es war entspannend, mal wieder im Buero zu sein, sich zu erholen von Kaelte oder Hitze draussen, vor Ort. Ein Tag ohne Hausbesuche, Telefonate beanworten usw.. mit den Kollegen ein wenig schwatzen. 

Aber - das ist vorbei fuer mich. Es ist kein positives Erlebnis mehr, mitten in der Stadt, umgeben von Antennen. 

Morgens war ich zeitig losgefahren, um ja nicht unter Druck zu geraten. Druck und Stress sind zur Zeit das Letzte was ich gebrauchen kann. Ich fuhr also so frueh los, dass ich auf jeden Fall rechtzeitig im Buero ankommen musste. Dachte ich. 

Dann gab es einen Riesenstau aufgrund eines Unfalles. Ich brauchte statt der halben Stunde bis Jerusalem runde 2 1/2!!!! 

Erschoepft und schon unter Druck kam ich im Buero an. Dort wie zu erwarten eine kleine Hoelle. Ich spuerte um mich herum jedes Smartphone der Kollegen, eine hatte sogar ein neues Modell, sie sass ca. 1 1/2 m von mir entfernt und ich musste dennoch fluechten. Aber wohin? Von hier nach dort, aber dort sassen schon wieder 3 Foreign workers mit ihren - Smartphones. 

Schon nach einer halben Stunde spuerte ich starken Druck auf dem Koerper, Schwindel, Uebelkeit, Stiche in der Herzgegen und Muskelschmerzen, Zittern und Unruhe. Die anderen denken bestimmt: Was hat sie nur, die Verrueckte, es ist doch wirklich super, mit dem Smartphone und vor allem cool. 

Alle paar Minuten habe ich auf die Uhr, noch 2 Stunden, noch eine Stunde, noch 50 min. Ich kann nicht mehr, habe das Gefuehl, gleich umzukippen, ich habe kaum Kraft und das Zittern im Koerper wird staerker. Wie soll man anderen erklaeren, das jedes ihrer Handys mir koerperliche Schmerzen verursacht? Oder Stiche im Koerper, Uebelkeit, Druck im Kopf und die Angst: Wie stark bin ich schon geschaedigt? Welcher Schaden wurde bereits verursacht, durch jahrelange Handynutzung? Es ist sonnenklar, dass die anderen ja auch bereits Schaeden haben, nur, dass sie nichts merken. Noch nicht. Und das ist der Grund, warum niemand einen blassen Schimmer davon hat, was ich gerade durchmache. Ich fuehle mich einsam. Furchtbar einsam. Endlich 12 Uhr und meine Abloesung kommt. Ich fluechte aus dem Buero. Nun noch 30 min. Fussweg bis zum Parkplatz, denn Bus fahren ist nicht mehr drin heute. Es ist heiss. 

Ich sitze im Auto, die Hitze macht muerbe. Muedigkeit und Schwaeche im ganzen Koerper. Immer noch Uebelkeit. Ich muss eigentlich zum Hausbesuch, aber habe noch Zeit. Also entschliesse ich mich, einen Ort zu finden, wo ich im Auto noch ein wenig liegen kann, ausruhen. Anderenfalls koennte ich wieder an der Ampel einschlafen. Das ist nicht gut. Ich finde einen Parkplatz im Schatten, aber dort sind die Werte zu hoch fuer mich, wie ich auf meinem Messgeraet sehe. Ein Stueckchen weiter sind die Werte o.k., aber es ist mitten in der Sonne. Ich entschliesse mich fuer Hitze, denn hohe Werte kann ich heute nicht mehr ertragen, ohne dass gar nichts mehr geht. Ich lege mich auf die Rueckbank, und oeffne das Fenster. Ein klein wenig Wind kommt herein. Ab und zu. Ich koennte weinen. Aber nein, nicht weinen jetzt. Die Bereitschaft im Buero ist hinter dir, fuer diesen Monat. Nun hast du ca. 10 Tage, bis du wieder eine laengere Zeit dort verbringen musst, Teamsitzung. Die naechste kleine Hoelle. Nicht weinen jetzt. Sondern moeglichst schnell vergessen. Weitermachen. Sicher erneut erholen. Wieder aufstehen. Wie die letzten Male nach dem Fall. Ich schlafe eine Viertelstunde ein. Die Hitze ist zermuerbend. Ich habe immer noch das Schwindelgefuehl. Und mein Tinnitus meldet sich. Jedes Mal, wenn ich hoher Strahlung ausgesetzt bin, setzt er ein, und es gibt neuerdings einen zusaetzlichen Ton, hoeher als der andere. Manchmal hoere ich schlechter deswegen. Wenn ich bei mir zuhause bin, wo kaum Strahlung ist, besonders nach einer Nacht, ist er nur sehr schwach hoerbar. 

Aber jetzt gerade ist er ziemlich stark. Ich muss zum Hausbesuch. Die Hitze macht mir zu schaffen. Und nach der Arbeit muss ich noch 3 Stunden bei der alten Dame mit Alzheimer sitzen. Heute ist die Lage dort auch nicht besonders ideal. Zwar geht die Philippinin aus und ich kann alles schnurlose Zeugs aus dem Stecker ziehen, aber es gibt eine neue Nachbarin, unten, die scheint WIFI zu haben. Der Druck im Kopf bleibt. Endlich 7 Uhr. 

Ich fahre nach Hause, auf dem Weg kaufe ich eine halbe Wassermelone und mache mir zuhause Saft davon, fuege ein wenig Nanaminze aus meinem Hof hinzu. Es ist gut, zuhause zu sein. Ein paar Yoga-uebungen. Wieder staerken. Wie gut waere es, wenn ich die meiste Zeit zuhause sein koennte. Ohne Schwindel und Schmerzen. Morgen ist mein freier Tag in der Woche. Welche Erleichterung. Was wird sein, in einem Monat, einem Jahr? Zwei Jahren? Wie wird das Leben weitergehen? Staendig auf der Flucht? Es gibt keine Perspektive zurzeit. 

Aber um nicht wirklich verrueckt zu werden, muss ich nur den einzelnen Tag sehen. Nur das Heute ist wichtig. Und der Moment. Wenn es mir hier und jetzt gut geht, ist das schon wunderbar. G/tt sei dank.