31.05.16

עובר קטן ... Ein kleiner Foetus

חיים חדשים, קטנטנים ועדינים, כמעט ולא רואים אותם. אבל בכל זאת כבר חיים. הלב פועם כבר אחרי כמה שבועות, כשהעובר נמדד מילימטרים בלבד. איזה נס. כל כך יקר, עובר מתוק! מי יגן עליך, מעכשיו? בטח אמא שלך, שברחמה אתה תגדל. אני לא חויתי את החויות שלך, בבטן אמך, עובר קטן, אני לא. אני לא יודעת, איך אתה מרגיש, שאמא שלך מצמידה את הסלולר לגוף שלה, שבו גם אתה נמצא. מי יגן עליך?
הלב פועם, אבל הוא קטן, פועם בכל זאת, בלי הפסקה. ומשבוע 11 גם מוחך מתחיל להתפתח. כל כך עדין. אתה לא יודע. אין לך מושג. העולם שלך הוא רק בתוך הרחם, מוגן. מוגן?
אתה באמת מוגן? יש דברים בעולם הזה, שאי אפשר לעצור - וגם אם אתה יושב בבטן של אמך, אתה מרגיש את הדברים עליהם אני מדברת. קרינה, קוראים לזה, וקרינה חודרת גם אליך. איך אתה יכול להתמודד עם זה, עובר קטן? אתה מרגיש אותה? ואם כן, איך אתה מרגיש אותה? האם הלב שלך אולי פועם מהר יותר? או שהראש שלך כבר כואב? אני בוכה. במחשבה שאולי כואב לך משהו, אני בוכה. אינני יכולה לעזור לך, עוברצ'יק. יגידו לך שככה הוא העולם. יגידו לך שהעולם מתקדם. ככה זה. יגידו לך, שלא ידעו, שלא ספרו להם, שלא היו מספיק מחקרים, כדי להזהיר את אמא. כדי להדריך את אמא, איך להתנהג בזמן שאתה תגדל בתוכה. "לא ידענו" או ליתר דיוק "לא רצינו לדעת"
בזמן שאמא מחזיקה את הסלולר ומצמידה את המכשיר צמוד לבטן, ספר לי מה אתה מרגיש? 50 ס"מ ואין כמעט כבר קרינה בכלל, אמרה ד"ר סדצקי. אוקיי, 50 ס"מ. אז אין לך צ'אנס. מה יהיה איתך, עוברצ'יק שלי?
אתה לא שלי, ואני לא אביא יותר ילדים לעולם, אבל צר לי. צר לי על התנאים שלך, כבר בבטן. כבר בבטן אין לך תנאים מתאימים, תנאים שהיו לי. אתה מוגן שם. אך בעצם בכלל לא מוגן. אתה נחשף, כבר בגיל 0.
אמא יושבת באוטובוס, יחד איתך, ו50 סמרטפונים דלוקים, חצי מהאנשים מדברים בסלולר. ואתה? אתה מרגיש משהו? דפיקות לב אולי, יותר מהר מבבית? אבל גם בבית אתה לא מוגן, כי יש בכל חדר קרינה של וייפיי, יום ולילה, 24 שעות ביממה, שניה על גבי שניה. .. ואמא עם הסמרטופן ביד, ניגשת למיקרוגל, יחד איתך כמובן, ממתינה לאוכל שמתחמם, יחד איתך. איך אתה מרגיש קטנצ'יק? צר לי. ואני בוכה. אמא לא בוכה. כי היא לא יודעת.
לא אמרו לה.
לא ספרו לה.
לא בקופת חולים, ולא אצל הרופא, ולא בקורס לנשים בהריון. לא האחות ולא המילדת. אף אחד לא סיפר לה.
אמא לא אשמה. היא פשוט לא יודעת על הסכנות.
ורגע, אם אמא במקרה רגישה לקרינה, אז אולי כן, יש לך צ'נס, שהיא תגן עליך כמה שאפשר. אי אפשר לגמרי. אי אפשר. כי בבניין שאתם גרים בו, יש 5 רשתות וייפיי. השכנים. השכנים רוצים לגלוש, לטלפן

ולאמא יש טלפון אלחוטי בבית שאתה בטח מרגיש, איך לא? כל היום וכל הלילה הוא מקרין. בעוצמה גדולה. אבל לא אמרו לה. כי לכולם יש דבר כזה. אז מה?
זה העולם והעולם מתקדם.
גם אתה מתקדם, עובר קטן, אתה עדיין מוגן, ולא מוגן. יחסית מוגן.
אני מתארת לעצמי, איך אמא שלך יושבת בקופת חולים, ממתינה לרופא. איתך. בבניין יש וייפיי. כמובן. מה אתה חושב? זה העולם. רוצים קליטה. חייבים קליטה. קליטה, קליטה. ומי שואל אותך? אין קליטה אצלך, לכן לא שומעים אותך. סליחה.
צר לי.
אמא יושבת מול הרופא, שיש לו סלולר בכיס, דלוק. מדבר עם אמא, שגם לה יש אחד בכיס. כבר 2. האחות נכנסת ויש כבר 3. אתה לא מרגיש כלום?
אמא נוהגת ומדברת, עם אבא. מפטפטת עם חברתה, ואתה חוטף את מלוא עוצמת הקרינה. כי לא אמרו לה. היא לא יודעת. היא באמת לא יודעת.
כי יש לנו משרד הבריאות, אבל... גם הם לא יודעים, לא אמרו להם. המדינה מאפשרת לכל האנשים להשתמש בסלולר בכל עת, בכל שעה, אך לא דואגת לך, עובר קטן.
אני בוכה. במקומך, כי אין לך עדיין קול, אולי יש לך דמעות. אבל לא שומעים אותך. לי יש קול, אבל גם לי לא מקשיבים.
ואחרי 9 חודשים אתה רוצה לצאת. לעולם המתקדם הזה.
וממתינים לך כבר רופא עם סלולר בכיס. דלוק. מילדת עם סלולר בכיס. דלוק. קרוב אליך, ואל אמא. וגם לאמא יש סלולר בכיס, בחדר לידה. צריך לצלם מייד אחרי שתצא לעולם.. ולהודיע לכל המשפחה, חברים, עם תמונות. גם אבא פה, ליד המיטה. עם סלולר דלוק. ועל גג של בי"ח נמצאת אנטנה.
ברוך הבא לעולם הזה. קטנצ'יק.
אני בוכה. כל כך הייתי רוצה להגן עליך. אבל אני לא יכולה. אני רק יכולה לבכות.

Neues Leben, winzig klein und zart, fast kaum zu erkennen, und doch schon Leben. Das kleine Herz pocht schon nach wenigen Wochen,  wenn der kleine Foetus nur wenige Millimeter misst. Was fuer ein Wunder! So wertvoll, kleiner suesser Foetus. Wer wird dich von nun an beschuetzen? Sicher deine Mama, in deren Gebaermutter du waechst. Deine Erlebnisse im Bauch der Mutter hatte ich nicht, kleines Baby, ich weiss nicht, wie du dich fuehlst, wenn deinen Mutter ihr Smartphone nahe am Koerper traegt, am Koerper, in dem auch du bist. Kleines Kind, wer wird dich beschuetzen? 

Dein Herz schlaegt, aber es ist noch klein. Und schlaegt dennoch, ohne Pause. Und von der 11. Woche an beginnt auch dein Gehirn, sich zu entwickeln. So zart. Du weisst es nicht. Du hast noch keine Ahnung. Deine Welt ist nur in der Gebaermutter. Geschuetzt. Aber bist du wirklich dort geschuetzt? Es gibt Dinge in dieser Welt, die man nicht mehr aufhalten kann. Und auch wenn du dort im Bauch deiner Mutter sitzt, wirst du die Dinge spueren, von denen ich spreche. Strahlung, heisst es. Und Strahlung dringt auch in den Bauch - zu dir. Wie schaffst du es, damit klarzukommen, kleiner Foetus? Fuehlst du sie dort, die Strahlung? Und wenn ja, wie fuehlst du sie? Schlaegt etwa dein kleines Herz dann schneller? Oder spuerst du schon Kopfschmerzen? 

Ich weine. Bei dem Gedanken, dass dir etwas weh tun koennte, muss ich weinen. Ich kann dir nicht helfen, kleiner Foetus. Man wird dir sagen, dass die Welt eben so ist. Man wird dir sagen, dass es Fortschritte sind, und dass alles eben so ist, wie es ist. Dass sie nichts wussten. Dass man ihnen nichts davon gesagt hat, dass es nicht genug Studien gab, um deine Mutter zu warnen, um sie anzuleiten, wie sie sich verhalten muss, waehrend du in ihr waechst. "Das haben wir doch nicht gewusst." Oder, besser gesagt : "Das wollten wir gar nicht wissen." 

Erzaehl mir, wie es sich anfuehlt, wenn deine Mutter ihr Smartphone so nahe am Bauch haelt. "50 cm entfernt vom Smartphone, gibt es schon fast keine Strahlung mehr" sagt Dr. Sadetzki. Aha. 50 cm. Also hast du keine Chance...was wird mit dir, mein kleiner Foetus?

Du gehoerst nicht zu mir, und ich werde nicht noch einmal Mutter werden, aber ich bin traurig, wenn ich sehe, in welchen Bedingungen du heranwaechst, bereits im Bauch deiner Mutter, hast du nicht die optimalen Bedingungen. Bedingungen, die ich hatte, als ich im Bauch meiner Mutter war. 

Du bist geschuetzt. Und irgendwie doch so gar nicht geschuetzt dort. Du  bist ausgeliefert. Schon bevor du ueberhaupt auf die Welt kommst, bist du dem ausgeliefert. 

Deine Mama sitzt mit dir im Bus, und 50 Smartphones senden ohne Pause. Die Haelfte der Leute telefonieren. Und du? Spuerst du etwas? Ein schnelleres Herzklopfen vielleicht? Schneller als zuhause? Aber auch zuhause bist du nicht richtig geschuetzt, denn in jedem Zimmer strahlt das Wifi, Tag und Nacht, 24 Stunden lang, Sekunde um Sekunde. Und deine Mama, sie nimmt ihr Smartphone, und mit dir im Bauch steht sie vor der Mikrowelle und wartet, dass das Essen warm wird. Wie fuehlst du dich, kleiner Foetus? Du tust mir so leid. Und ich weine. Deine Mama weint nicht. Denn sie weiss ja nichts. 

Man hat ihr nichts gesagt davon. Man hat ihr nichts erzaehlt. Nicht in der Krankenkasse, und nicht beim Arzt, nicht im Schwangerschaftskurs und nicht bei der Hebamme. 

Niemand hat ihr etwas gesagt davon. Es ist nicht die Schuld deiner Mama. Sie weiss einfach noch nichts von den Gefahren. Aber warte mal, falls deine Mama EHS-Betroffen ist, dann hast du vielleicht doch eine Chance, dass sie dich so gut es geht davor beschuetzen kann. Hundertprozentigen Schutz gibt es nicht. Nein. Denn im Gebaeude, wo ihr wohnt, gibt es 5 Wlan-Netze. Die Nachbarn. Die Nachbarn wollen im Internet surfen, wollen telefonieren. 

Deine Mama hat ein schnurloses Telefon, das du sicher spuerst. Wie auch nicht? Tag und Nacht strahlt es, sendet es, mit voller Power. Aber man hat ihr nichts davon gesagt. Jeder hat doch solch ein Telefon. Also was solls?

So ist die Welt, und die Welt ist fortschrittlich. Auch du machst Fortschritte, kleiner Foetus. Noch bist du geschuetzt, dort wo du bist. Nein, gar nicht geschuetzt. Relativ geschuetzt. 

Ich stelle mir vor, wie deine Mutter im Wartezimmer sitzt, auf den Arzt wartet. Im Gebaeude gibt es Wifi. Klar. was denkst du? So ist die Welt nun einmal. Man will Empfang, Empfang ist noetig. Empfang, Empfang... und wer fragt dich? Du hast keinen Empfang, deshalb hoert man dich nicht. Sorry. Es tut mir so leid.

Deine Mutter sitzt beim Arzt. Er hat sein Smartphone in der Kitteltasche, und spricht mit ihr. Mama hat auch eins in der Tasche, das sind schon 2. Die Krankenschwester komm herein. Nun haben wir schon 3 um dich herum. Alle eingeschaltet. Alle senden, jede Sekunde. Und du, fuehlst du wirklich von alledem nichts?

Mama sitzt im Auto, mit dir im Bauch, spricht am Telefon, mit Papa, mit der Freundin. Und du bekommst die volle Ladung Strahlung ab. Man hat ihr nichts gesagt davon, dass es gefaehrlich ist, im Auto zu telefonieren. Sie weiss es wirklich nicht. 

Denn wir haben zwar ein Gesundheitsamt. Aber auch sie wissen von nichts, man hat ihnen nichts gesagt davon. Der Staat ermoeglicht jedem Buerger, zu jeder Zeit, jeder Stunde, das Handy zu benutzen, aber kuemmert sich nicht um dich, kleine Foetus. Sorgt nicht fuer dich. 

Ich weine. Ich weine an deiner Stelle, denn du hast noch keine Stimme. Vielleicht hast du schon Traenen. Aber man hoert dich nicht. Ich habe zwar eine Stimme, aber auch mich hoert man nicht. 

Und dann ist es soweit, nach 9 Monaten willst du in die Welt hinaus. In die ach so fortschrittliche Welt. 

Und es wartet schon ein Arzt mit seinem Smartphone in der Kitteltasche auf dich. Eine Hebamme, mit ihrem Smartphone, ganz nahe bei dir und Mama. Auch Mama hat in ihrer Tasche ein Smartphone, im Kreisssaal. Man muss doch sofort Fotos machen, sobald du auf die Welt gekommen bist und die Familie informieren, viele viele Whats app schicken alle. Auch Papa steht neben dem Bett, in seiner Hand das Smartphone. Und auf dem Dach des Krankenhauses prangt eine riesige Antenne. 

Willkommen in dieser Welt, kleines Baby. Ich weine. Wie gerne haette ich dich beschuetzt. Aber ich kann nicht. Ich kann nur weinen.

23.05.16

רבקה זוהר, רק הקול שלה Rivka Zohar , nur ihre Stimme

אפשר לשכוח כל הצרות, כשמקשיבים לרבקה זוהר לספר על הנער, העלם, הרך. לא חשוב שום דבר ברגע זה, רק השיר הזה, המילים, הלחן, הקול של רבקה זוהר, והסיפור כה עצוב. 

האם לא רק חשוב החיים בעצמם? להיות, סתם כמו שאנחנו? 

Man kann jede Not vergessen, wenn man Rivka Zohar zuhoert, wenn sie von dem Jungen, dem Jugendlichen, dem Kind, erzaehlt. Nichts ist wichtig ist diesem Moment, nur dieses Lied, die Worte, die Melodie und die Stimme von Rivka Zohar.. und diese ach so traurige Geschichte.

12.05.16

הלאה הלאה... ich mache weiter und weiter

שוב קמתי. ככה זה אצלי כעת. נופלת, קמה, נופלת וקמה. עדיין לא במצב יציב. יש ימים שבהם אני מאוזנת באיזה שהו אופן אבל זה לא יציב. אירוע כמו לפני יומים לא היה לי יותר עד עכשיו, טפו טפו טפו. וחוץ מזה אני שוב מתחברת לחצר לי, לפרחים ולעץ הזית הקטן שלי. השקט היום נהדר, ואני נהנית מהשמש. ומזה, שאני לא אצטרך לעבוד, רק שקט, רק להיות בבית, רק להתאושש. ולחזור לעצמי.. שיחת טלפון עם חברה חדשה, גם רגישה לקרינה חיזקה אותי גם כן. אני לומדת. אני חייבת ללמוד. אין ברירה. ואני רואה שוב את הפרחים, את השמש, את האור. הכנתי לי תה מהנענע החדש שלי בגינה. וגם מזה נהניתי. אכלתי סלט טעים עם פלפל, עגבניות, חסה,מלפפונים ושום. 

בקיצור, אני ממשיכה. על כל יום, כל שעה וכל דקה שטוב לי, אני מודה.

והשיר הזה... .. שרתי אותו והרגשתי שאני חיה, חיה, חיה

 

Und wieder bin ich aufgestanden. So ist das zurzeit bei mir. Ich falle, und stehe auf, und falle, und steht wieder auf. Ich bin immer noch nicht in einer gewissen Stabilitaet, denn kleine Vorfaelle koennen mir den Boden unter den Fuessen wegziehen. Es gibt Tage, an denen ich ausgeglichen scheine, irgendwie, aber das ist keine Stabilitaet. Ein Vorfall wie vor ein paar Tagen war bisher nicht. Toi, toi toi. Und sonst - verbinde ich mich gerade wieder mit meiner kleinen Terrasse, mit den Pflanzen und dem kleinen Olivenbaum. Die Ruhe heute tut gut, und ich geniesse die Sonne. Und dass ich nicht arbeiten muss. Nur Ruhe, nur zuhause bleiben, nur Erholung. Und wieder zu mir selbst finden. Ein Telefonat mit einer neuen Freundin, auch EHS Betroffene, hat mich zusaetzlich gestaerkt. Ich lerne. Jeden Tag. Ich bin gezwungen, zu lernen. Es gibt keine Alternative. Und ich sehe wieder die Pflanzen, die Sonne, das Licht. Tee habe ich mir bereitet von meinem neuen Nana-Pflaenzchen auf der Terrasse. Und auch das geniesse ich. Ich habe leckeren Salat gegessen, aus Paprika, Tomaten, Gurken, Blattsalat und Knoblauch. 

Kurz gesagt - ich mache weiter. Und ueber jeden Tag, jede Stunde und jede Minute, an denen es mir gut geht, danke ich. 

Und dieses Lied.. zu dem ich singe, und fuehle, dass ich lebe, lebe, lebe....

יום עצמאות שמח, עם ישראל Happy Independence Day Israel


10.05.16

אין לי ברירה אחרת..... Keine Wahl

חבל על החדר היפה, אך אין לי ברירה אחרת. אמש, בשעה 9 וחצי חטפתי קרינה כל כך גבוהה, שלא התאוששתי מזה עד היום בצהרים. כאבים חזקים בראש, עם הרגשה של חולשה וטיניטוס (טינטון) נמוך ובולט. מעליי דברו עם הסמרטפון שלהם, אבל זה לא מסביר את הכמות שמדדתי. עד 22 מיקרו וואט ממש סמוך לבית של השכנים. 

אז היום חששתי לחזור הביתה, כי מעכשיו, אני לא יודעת מה מצפה לי. ליתר ביטחון הכנתי לי כבר קיר אחד עם שמיכת טרמית, כי עבור מיגון מקצועי אין לי כסף. 

מצב הרוח ירד מאתמול, כי שוב אני לא רואה תקווה. רגישים לקרינה הם בהחלט תלויים באנשים אחרים והתנהגותם בקשר לציוד אלחוטי.זה עצוב ומתסכל, כי איכות החיים שלנו תלויה בהם ולנו אין כבר שליטה על חיינו

Schade um das schoene Zimmerchen, aber ich habe keine andere Wahl. Gestern abend um halb zehn habe ich so eine Menge an Strahlung kassiert, dass ich mich davon bis heute mittag nicht erholen konnte. Starke Kopfschmerzen und ein Schwaechegefuehl, so wie ein tiefer und lauter Tinnitus. Ueber meiner Wohnung wurde mit dem Smartphone telefoniert. Und dennoch erklaert das nicht die hohen Werte, die ich gemessen habe. 22 mW in der Naehe der Haustuer der Nachbarn. Das ist ein Mehrfaches von einer normalen Mobilfunkantenne. 

Heute dann hatte ich wieder mal Angst, nach Hause zu fahren, denn von jetzt an weiss ich nicht mehr was mich dort erwartet. Zur Sicherheit habe ich schon mal eine Wand mit Rettungsdecken gepflastert, denn fuer eine professionelle Schutzbeschichtung habe ich kein Geld. 

Meine seelische Stimmung ist seit gestern wieder ganz unten, denn schon wieder sehe ich keine Hoffnung. EHS Betroffene sind eben absolut auf andere Menschen und deren Umgang mit Mobilfunk, Wifi usw. angewiesen. Das ist gleichermassen traurig wie frustrierend, denn die Lebensqualitaet haengt von anderen Menschen ab. Wir haben keine Kontrolle mehr ueber unser Leben. 


07.05.16

שבת בדירה חדשה Shabbat in der neuen Wohnung


































אני עברתי לדירה חדשה באלון שבות. שקט פה. וממש ללא קרינה בדירה. (טפו טפו טפו) הבעל הבית שגר מעליי לא מעוניין להתקין וייפיי, וזה מציל אותי. נס גדול בעידן שלנו. ככה אפשר לחיות בדירה בלי כאבים, בלי דפיקות לב, בלי סחרחורות. להרבה רגישים אחרים אין תנאים כאלה. ואני אסירת תודה שמצאתי מקום כזה. 

טיילתי קצת בסביבה אתמול, לקראת שבת. חשבתי, שאין קרינה כי באלון שבות אין אנטנה סלולרית. אך לא לקחתי בחשבון שיש אנטנות מסביב, בישובים קרובים. ויש נוף. ואם יש נוף, יש הרבה קרינה, אנטנות סלולריות מקרינות קילומטרים . אז רק בין בתים אוכל להסתובב בלי בעיות ובלי כאבים. אבל טוב, לפחות בבית אני מרגישה טוב. זה חשוב. 

מצב הרוח שלי לא יציב. פעם אני מתמודדת היטב, לומדת מאחרים מהקבוצה של הרגישים. ואני רואה, שיש אנשים שהרבה יותר סובלים והמצב שלהם הרבה יותר חמור. אנשים שבכלל לא יוצאים מהבית 

לפעמים מצב הרוח שלי לא טוב. יש הרבה בעיות. כשמזמינים אותי, זה סיפור. אני חייבת לבדוק, למדוד, כדי לא להכנס לסיטואציה, שממנה אני אצא עם כאבים נוראים. כי יכול להיות, שזמן ההתאוששות יהיה חצי יום או יותר. זה לא כיף. לבקש כל פעם, לכבות וייפיי, טלפון אלחוטי, סמרטפון, זה לא נעים. ממש לא נעים. יותר פשוט להשאר בבית. 

שבת עברה עליי בשקט. בטלתי הזמנות. נשארתי בבית. בערב הלכתי לבית כנסת ואח"כ ערכתי שולחן שבת אצלי, אפילו שרתי "כל מקדש שביעי" וקראתי קצת, נרדמתי מהר.

בבוקר קמתי מאוחר, הגוף צריך את ההתאוששות מהשבוע. רוצה שקט. ערכתי ארוחת בוקר בחצר, קפה, פרות, שקט ושמש שמחממת את גופי, את נשמתי

קראתי ,התפללתי, נרדמתי, עשיתי מדיטציה, תרגילי יוגה. ונרדמתי שוב. לא לצאת לעבודה, לא לנסוע, אין חשיפה, אין קרינה. רק בריאות. ושקט. שבת המלכה

Nun bin ich endlich umgezogen, nach Alon Shwut. Es ist ruhig hier. Und wirklich ohne Strahlung. (toi toi toi). Der Vermieter, der ueber mir wohnt, ist nicht an WIFI interessiert. Das ist meine Rettung. So kann ich zuhause ohne Schmerzen, ohne Schwindel, ohne Herzrasen und Herzdruck leben. Viele andere Elektroempfindliche aus unserer Gruppe haben nicht so optimale Bedingungen. Ich bin sehr dankbar, dass ich diese kleine Wohnung gefunden habe. 

Gestern bin ich ein wenig im Ort herumspaziert. Ich dachte, es gaebe keine Strahlung, da Alon Shwut keine Mobilfunkantenne hat. Aber ich hatte vergessen, dass die umliegenden Jeshuwim Antennen haben. Und hier gibt es eine weiter Aussicht. Und Aussicht heisst, Strahlung. Denn Mobilfunkantennen strahlen kilometerweit. Also werde ich nur zwischen Haeusern spazieren gehen koennen ohne Beschwerden. Aber gut, wenigstens zuhause ist alles in Ordnung. Das ist wichtig. 

Meine Stimmung ist nicht stabil. Manchmal komme ich fast gut klar damit, lerne von anderen Elektroempfindlichen, EHS-Betroffenen. Und es gibt wirklich Menschen die noch viel schlimmer betroffen sind als ich, die niemals das Haus verlassen. 

Manchmal kippt meine Stimmung und ich bin ohne Hoffnung. Was wird sein? Einladungen werden zu Problemen. Alles ist schwierig geworden. Ich muss nachmessen, um sicher zu gehen, nicht in eine Situation zu geraten, aus der ich mit starken Kopf - und Muskelschmerzen herauskomme. Denn es kann sein, dass mich diese einen halben Tag oder mehr begleiten. Das ist kein Spass. Und immer zu bitten, WIFI, und schnurloses Telefon oder Smartphone auszuschalten ist nicht angenehm. Wirklich nicht angenehm. Leichter ist es da, zuhause zu bleiben. 

Der Shabbat war ruhig. Ich habe Einladungen gecancelt. Am Abend bin ich in die nahe Beit Knesset gegangen und dann nach Hause, den Shabbat-tisch bereitet. Gegessen und sogar gesungen "kol mekadesh Shvii". Anschliessend gelesen und sehr frueh eingeschlafen. 

Am Morgen habe ich lange geschlafen. Der Koerper braucht am Wochenende die Ruhe, keine Arbeit, nur Sein. 

Fruehstueck, Cafe, im kleinen Hof. Die Sonne waermt den Koerper und die Seele. Und Ruhe.

Gelesen, ein Gebet gesprochen, eingeschlafen, meditiert, und wieder eingeschlafen, ein paar Yoga-uebungen. 

Nicht zur Arbeit rausmuessen, nicht fahren, keine Beeintraechtigungen, keine Smartphones. Nur gesund. Nur Ruhe. Koenigin Shabbat!

01.05.16

קשה היום Einfach alles schwer

קשה לי לצאת היום לעבודה. קשה לי בכלל לצאת. אתמול אחה"צ יצאתי לסיבוב קטן בישוב. טעות גדולה. רק אחרי חצי שעה חזרתי עם כאבים נוראים בשרירים, שליוו אותי עד הלילה. פה בישוב אין מקום שבו אפשר לשבת בחוץ. אני עוברת דירה היום בערב ומחר. איך יהיה? מה יהיה ואיך אני ארגיש שם? 

קשה כל המצב. ובטח קשה לכם, לתאר לעצמכם, איך זה מרגיש, רגישות לקרינה. קשה לתאר, להסביר. אבל תאמינו לי, זה לא יפה. אין שום מקום בחוץ שאפשר לשהות בלי כאבים. פשוט אין. אני לא יודעת, איך העתיד שלי נראה. ואני מבזבזת המון כסף לנסיעות באוטו, כי אני לא מסוגלת לעלות לאוטובוס, מקסימום 3 תחנות, זהו. אני כבר גמורה. אבל הדלק כל כך יקר, שלא נשאר לי הרבה לאוכל. צריך למצוא עוד מקום לנקיון, אך אין לי כוח.

Heute faellt es mir schwer, wieder zur Arbeit zu fahren, nach zwei Tagen Feiertag und Shabbat fast nur im Haus. Ueberhaupt faellt es mir schwer rauszugehen. Gestern nachmittag hab ich einen kleinen Spaziergang in der Gegend gewagt. Grosser Fehler. Von einer Antenne zur anderen. Und dabei haben wir eine so schoene weite Sicht. Aber genau das ist es. Weite Sicht bedeutet, auch die Antennen in der Ferne zu spueren, sie strahlen kilometerweit. Es dauerte nur eine halbe Stunde, und ich kam zurueck mit starken Muskelschmerzen, musste mich hinlegen und ausruhen. Bis in die Nacht dauerte es an. Heute abend und morgen ziehe ich um nach Alon Shwut. Wie wird es sein? Wie werde ich mich fuehlen? Ich habe Angst. Auch vor der Zukunft. Wie wird die Zukunft aussehen? 

Die ganze Situation ist schwierig fuer mich. Und fuer euch sicher auch, euch vorzustellen, wie das sein soll, an EHS zu "leiden". Ich kann es nur schwer erklaeren, beschreiben. Nur eines ist klar, es ist nicht schoen. Es scheint einfach keinen Ort da draussen zu geben, der frei ist von Belastung. Ohne Schmerzen und Beschwerden rauszugehen ist nicht mehr moeglich. Ich zahle ein Vermoegen fuer Sprit, weil ich nicht Bus fahren kann, maximal 3 Haltestellen, dann bin ich fertig. Und dabei wird mir von der Arbeit kein Shekel bezahlt, ausser das Monatsticket. Ich arbeite aber auch nur auf einer 80% Stelle, das ist nicht viel Gehalt. Ich muesste noch eine Putzstelle suchen, aber ich habe keine Kraft.