27.04.16

דן רובינשטיין פרויקט חדש תהילים ....Neues Projekt vom Kuenstler Dan Rubinstein Psalme

הפרויקט החדש מאת דן רובינשטיין. אמנות תהילים. כאן רואים תהילים א' וב

Das neue Projekt von Dan Rubinstein. Tehillim (Psalme als Kunstwerke, hier Psalm 1 und 2) Dan hat auch die Glasmalerei im Krankenhaus Misgav laDach, Jerusalem gestaltet. Es lohnt sich auf seiner Internetseite zu stoebern, es gibt Karten von seinen Kunstwerken.

24.04.16

ליל הסדר מלא שמחה ואושר .. Ein Sederabend voller Glueck und Freude

איזה ליל הסדר נעים ומשמח היה לי. אני כולי אושר ושמחה ויכולתי להשתחרר מכל הבעיות שלי. בזכות החברים, שהתחשבו בי בצורה בלתי רגילה היתה לי חויה כל כך חיובית. 

רציתי כבר לוותר ולהשאר בביתי, כשגליתי שהקרינה אצל השכנה של החברה היתה יותר מדי גבוהה ממה שאני מסוגלת לסבול. ושם הייתי אמורה לישון. טוב, שהתעקשת ואמרת לי שאוכל גם לישון אצלך בבית, רבקה. בזכותך היה לי לילה נעים ובלי בעיות או כאבים. והדובדבן שבקצפת היה לילה עם שקט מוחלט, מה שאני כבר חודשים מחפשת. (למצוא שקט מוחלט זה כל כך קשה, כי כמעט בכל מקום יש איזה רעש רקע, אבל באלון שבות אין מכוניות בשבתות. איזה פינוק! ככה ישנתי כמו תינוקת. 

תודה לכל משפחת קופרמן, ולאסתי ורוני, על החויה הכל כך יפה בשבילי. לרבקה על האוכל הטוב וטעים, וגם לפנינה ומירב ולאסתי, שהשתתפו ובשלו דברים טעימים. תודה על כל השירים וסיפורים, על השראה מאוד חשובה בשבילי, שבזכותה הצלחתי להתחבר אל הקב"ה עמוקות. אחרי כל החודשים עם התעסקות רק בבעיות שלי, היה מאוד חשוב להתמקד ברוחניות, בתפילה ובאנשים טובים ואהובים

תודה שנתתם לי ללכת לישון כשהתעייפתי יותר מדי, ותודה שקבלתם אותי כמו שאני, בלי לתת לי תחושה שאני בעייתית או לא בסדר.

אני הערכתי את המאמץ שלכם, לסדר לי תנאים שבהם אני יכולה להשאר בלי בעיות .אוהבת אתכם. 

עוד יותר שמחתי, כשאני קראתי בקבוצת תמיכה של ה"רגישים לקרינה" שלהרבה אנשים היו חויות דומות, חיוביות עם משפחותהם. כולם דברו על התחשבות בבעיות שלהם וזה נתן לי סיפוק נוסף. כנראה שהקב"ה רצה מאוד, שגם לנו יש ליל הסדר חיובי ורוחני כל אחד עם משפחתו .

ובסוף אני רוצה לשתף אתכם בשיר, שמירב בחרה ושדבר אליי עמוקות

מדי בוקר (אריה סיוון)

מדי בוקר אדם מתעורר

על שפתו של ים המחר

ושואל את עצמו לחצות

או לא לחצות

 

Was fuer ein angenehmer und erfreulicher Sederabend war das. Ich bin voller Glueck und Freude und konnte mich freimachen von allen Problemen der letzten Zeit. Dank der Freunde, die auf mich Ruecksicht genommen haben, hatte ich so ein positives Erlebnis. 

Ich war kurz davor aufzugeben, und allein zuhause zu bleiben, als ich in der Wohnung der Nachbarn der Freunde nachgemessen hatte und feststellte, dass die Strahlung dort hoeher war als das was ich aushalten kann. Gut, dass du beharrlich warst, Rivka, und mich gedraengt hast, dann doch bei dir im Haus zu schlafen. Das erforderte wieder ein Umplanen, denn Rivkas Eltern sollten eigentlich im Haus schlafen. Ich bin dankbar, dass es kein Problem war fuer euch. 

Dank euch hatte ich eine angenehme Nacht ohne Probleme oder Schmerzen, und als zusaetzliches Geschenk eine Nacht mit absoluter Stille, was ich seit Monaten vergeblich suche. Absolute Stille zu finden ist sehr schwierig, fast ueberall gibt es irgendein Hintergrundgeraeusch. Aber Alon Shwut ist ein Jeshuw, wo am Shabbat kein Auto faehrt, wie wunderbar. So konnte ich wie ein kleines Kind schlafen. 

Danke an die ganze Familie Kupermann, und an Esti und Roni. Ich hatte ein wunderbares Erlebnis. An Rivka einen Dank fuer das gute und leckere Essen, auch an Pnina und Meirav, sowie Esti, die koestliche Dinge gekocht hatten. 

Danke fuer all die Lieder und Geschichten, und fuer die Inspiration, die so wichtig fuer mich war nach Monaten der staendigen Beschaeftigung mit Problemen und Beeintraechtigungen. So konnte ich mich endlich wieder tief mit G-tt verbinden, Spiritualitaet und Gebet erleben und mich an guten und geliebten Menschen erfreuen. 

Danke, dass ihr mir ermoeglicht habt, einfach schlafen zu gehen, wann es zuviel fuer mich wurde und ich nicht mehr aushalten konnte. Und danke, dass ihr mich so akzeptiert habt, wie ich bin, und mir nicht das Gefuehl gegeben habt, dass ich problematisch und nicht o.k. bin. 

Ich weiss es sehr zu schaetzen, dass ihr mir Bedingungen bereitet habt, bei denen ich ohne Probleme bleiben kann. Ich liebe euch dafuer. 

Umso mehr freute ich mich dann, als ich in unserer Selbsthilfegruppe der EHS-Betroffenen las, dass andere aehnlich positive Erlebnisse hatten. Viele erzaehlten vom Sederabend im Schoss der Familie, die sich genau wie meine Freunde bemueht hatten. (WiFi und Cellphones ausgeschaltet und viel Ruecksicht genommen)

Anscheinend wollte HKB"H, dass auch wir an diesem Abend einen positiven Sederabend erleben und gemeinsam mit den Lieben, jeder mit seiner Familie "aus Aegypten ausziehen kann".

Und nun moechte ich noch ein Gedicht mit euch teilen, das Meirav gestern aussuchte und was mich sehr ansprach. 

Jeden Morgen (von Arie Sivan)

Jeden Morgen

wacht der Mensch auf  

am Ufer des Meeres vom Morgen

und fragt sich "ueberqueren

oder nicht ueberqueren...

21.04.16

החירות האמיתית וחג אביב שמח ... Wahre Freiheit und Pessach Sameach

חברים יקרים. פסח, חג חירות, חג אביב מתקרב, עומד כבר בפתח ולי יש חומר למחשבה, מהי חירות אמיתית. בחודשים האחרונים אני למדתי כל כך הרבה על החיים, על בריאות, ועל עצמי, על חברים שעוזרים ותומכים ומנסים באמת להבין ועל חברים חדשים, שמבינים אותי לגמרי. בזכותם אני התקדמתי, צמחתי והתבגרתי, יצאתי מהפאניקה ונרגעתי. למה לי? שאלתי את עצמי. ולמה מכה כזו? שמרחיקה אותי מהחברה. מרחיקה אותי ובכל זאת מקרבת אותי אל אנשים "רגישים ומיוחדים, עדינים ונפלאים. אני לא לבד. על כך אני מודה לכם. על כל תמיכה ועזרה אני מודה. ואני מודה אפילו על המכה, שהצילה אותי מנזק רב יותר ומהתמכרות חמורה יותר. יצאתי מהתמכרות לחירות אמיתית. ככה זה בעיניי, "יציאת מצריים" מעבדות הסלולרית. עכשיו אני חופשיה. לא קל לי, אבל אני בדרך להתמודד, להשתקם. אני בדרך לחיים בריאים יותר, אמיתיים יותר, בלי קישקוש. מעבדות לחירות. ויחד עם רגישים אחרים אנחנו נציל אולי כמה ילדים, כמה אנשים שרוצים להקשיב לנו. יש לנו מסר חשוב. ומי שירצה לשמוע אותו מוזמן. אני מרגישה שהחיים הופכים להיות יותר צלולים, יותר אמיתיים אך לא יותר קלים. תודה לאנשים בקבוצה, שקבלו אותי בצורה כל כך יפה ונעימה, ותודה על כל מילה שנאמרה "דוגרי" כי לא רציתי לשמוע, ללמוד... רק עם ביקורת חריפה לפעמים מתקדמים. תודה על חודשים מלאי עידוד ותמיכה ואהבה שהיתה מורגשת דרך כל תגובה וכל טיפ קטן.
אני הולכת לקראת הפסח הזה כאישה אחרת.
בשולחן ליל הסדר אחשוב עליכם, חבריי, ובליבי אני חושבת לי שרק אתם

תוכלו להבין אותי לגמרי. במצב שלנו, צריך אנשים שהם מרגישים אותו הדבר ושהם מבינים את המצב. אחרת אפשר להשתגע. יש במכה הזו, שחטפנו, משהו חיובי מאוד. הרגישות מצילה אותנו מנזק גדול, אולי ברגע אחרון. 

הרבה חודשים לא יכולתי להוציא את זה מפי, אבל עכשיו אני אומרת את זה בקול רם : אני מודה לקב"ה על מה שקרה לי ומבינה את המשמעות. הכל לטובה. ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה... בוודאי גם שם.. הוא נמצא.

חג אביב שמח לכולכם

Liebe Freunde, Pessach, das Fest der Freiheit, Fest des Fruehlings naehert sich, steht schon vor der Tuer. Und fuer mich gibt es viel nachzudenken, ueber das, was echte Freiheit bedeutet. In den letzten Monaten habe ich unendlich viel gelernt, vor allem ueber das Leben, ueber Gesundheit, ueber Freunde und ueber neue Freunde,  die mich wirklich verstehen koennen. Mit ihrer Hilfe bin ich vorwaerts gekommen, gewachsen, erwachsen geworden, habe mich aus der Panik befreien koennen und mich langsam beruhigt. Warum ich? Habe ich mich gefragt. Und warum dieser Schlag? Ein Schlag, der mich von der Gesellschaft trennt. Er schliesst mich weitgehend von der Gesellschaft aus und bringt mich naeher zu Menschen, die sensibel und besonders, empfindsam und wunderbar sind. Ich bin nicht allein damit. Und dafuer danke ich euch. Fuer jede Hilfe und Unterstuetzung bin ich dankbar. Und ich danke, dass mich dieser "Schlag" ereilt hat. Er hat mich letzten Endes vor schlimmerem Schaden bewahrt und von einer Sucht befreit. Ich bin von einer Abhaengigkeit in die wirkliche Freiheit gelangt. So kann ich die Dinge inzwischen sehen, die mir widerfahren sind. Der Auszug aus Aegypten, von der Sklaverei des Handys. Nun bin ich wirklich und wahrhaftig frei. Es ist alles nicht leicht fuer mich, und doch lerne ich damit umzugehen, befinde mich mitten in einer Rehabilitation des Koerpers und der Seele. Ich bin auf dem Weg in ein gesunderes bewussteres Leben, pures Leben. Von der Sklaverei in die Freiheit. Und gemeinsam mit anderen Betroffenen werden wir vielleicht das eine oder andere Kind "retten" koennen, bewahren koennen, den einen oder anderen Menschen aufruetteln, wer uns anhoeren will, ist willkommen. Denn wir haben eine Aufgabe, eine wichtige Botschaft in unserer Zeit. Fuer die, die offen sind, zu hoeren.  Ich spuere, dass das Leben klarer wird, echter. Ohne Firlefanz. Ich danke den Menschen aus unserer FB-Gruppe, die mich so angenehm empfangen haben. Danke fuer jedes klare deutliche Wort, das gesprochen wurde, ohne Umschweife. Denn ich wollte nicht hoeren anfangs. nicht lernen. Und doch, ist es nicht so, dass wir manchmal nur durch scharfe Kritik wachsen und vorwaerts kommen koennen? Danke fuer die letzten Monate, die gefuellt waren mit Ansporn, Ermutigung und Liebe, die durch jede Reaktion auf meine Posts spuerbar war, mit jedem noch so kleinen Tipp. 

In dieses Pessach gehe ich als andere Frau. Ich bin nicht mehr dieselbe. Und ich werde am Sederabend am Tisch sicher an euch denken, meine Freunde, und wissen, dass nur ihr mich wahrhaftig verstehen koennt. In unserer Lage braucht man Menschen, die das Gleiche fuehlen, die die Situation kennen. Sonst kann man leicht verrueckt werden. 

Es gibt in dieser wirklich schwierigen Lage in der wir uns befinden etwas zutiefst Positives. Unsere Empfindlichkeit rettet uns vor groesserem Schaden, vielleicht im letzten Augenblick. In den letzten Monaten brachte ich es noch nicht so recht ueber die Lippen, aber heute kann ich es aus vollem Herzen sagen: Ich danke dem Schoepfer, fuer das was mir widerfahren ist und glaube, inzwischen die Bedeutung und den Sinn zu kennen. Wie Rabbin Nachman sagt, ist wirklich ALLES zum Guten. 

"Und selbst im Verborgenen, das sich im Verborgenen befindet.. auch da ist G-tt, " selbst wenn wir ihn nicht immer sofort spueren koennen, und fast schon glauben, er habe uns verlassen. 

Pessach Sameach, meine Freunde. 

14.04.16

העולם נפלא ... בעצם Die Welt ist wunderbar....eigentlich

החיים לא יהיו לעולם כמו שהם היו בשבילי. אני מרגישה דברים אחרים, רואה דברים אחרים וחושבת על דברים אחרים. עד לפני כמה חודשים "העולם היה די בסדר". ככה חשבתי לפחות. אני למדתי בחודשים האחרונים כל כך הרבה. חומר על קרינה אלקטרומגנטית בלתי מיננת. על תדרים, על ההשפעה על הגוף, וגם על שקרים של תעשיית הסלולר, על זה שכסף שווה יותר מבריאות של ילדים, על אנשים מסביבי ועל חברים חדשים. 

אני רואה את העולם היום, ברגע זה עם הרבה דאגה. הילדים שלי, הם היו הדור האחרון ששיחק בחוץ, בגינה, בלי צלצול של סמרטפון, אני לא הייתי אמא, שכל כמה דקות הסתכלה במסך של הנייד, ברוך השם שלא היו לנו סמרטפונים, אך אני לא בטוחה, שהייתי משתמשת בו בשכל, אולי - או ליתר דיוק - קרוב לוודאי גם אני הייתי מכורה לזה. ב"ה שהילדים שלי עדיין שחקו בחוץ, דברו בינהם בלי אמצעים, פנים אל לפנים, צעקו, צחקו ורבו, לא דרך הוואטס אפ, אלא פנים אל פנים. מה יהיה בעתיד עם הילדים שלנו? אני מלאה דאגה. הילדים שלי עוד לא הביאו ילדים לעולם. אולי זה יותר טוב? נורא, לחשוב ככה. 

אתם לא רואים את המפלצות עליד הכביש? בתוך שכונות על הגג? אפילו על כל בית חולים? על כל בית אבות? הסתכלתם פעם למעלה? שמתם לב מה השתנה? לא מפריע לכם, המפלצות הגבוהות בדרך, באמצע הטבע? 

אני שואלת את עצמי, אם הייתי רוצה להיות כמו שהייתי לפני 6 חודשים. היתה לי כבר רגישות לקרינה, לא יכולתי לעבוד בכל מקום, למשל לא בבניין שעל הגג יש אנטנה, ולא יכולתי לגור בכל מקום, לא סביב בניין עם אנטנה. את זה אני כבר הרגשתי וידעתי. אבל לא מעבר לזה. רק וייפיי לא יכולתי להרשות לעצמי, כי גם זה כבר ידעתי, שזה משפיע עליי. 

אבל לא מעבר לזה. יכולתי להכנס לבית קפה, לקולנוע, לאולם של מרכז בגין כדי לשמוע שיעור, להכנס בפורים לבית כנסת, עם 100 אנשים עם סמרטפונים דלוקים. יכולתי. הייתי מסוגלת. לא הרגשתי רע. לא רצתי בסופר מפה לשם כדי מהר מהר לעזוב את המקום. לא התרחקתי מהאנשים בתור מול הקופה. לא היה צורך להתרחק. חשבתי. 

אבל היה צורך, היתה כבר קרינה. גם באולם של מרכז בגין היתה המון קרינה, רק שלא הרגשתי את זה. 

שמחתי, שהתקינו וייפיי באוטובוסים. איזה כיף שיכולתי להכנס גם שם לאינטרנט, לחשק עם הסמרטפון, נגד השעמום בנסיעה. איזה כיף שיש קרינה בלתי מיננת. פינוק שיש בכל מקום קליטה.

לא יותר פינוק, די. הרומן שלי עם הוואטס אפ נגמר בכאב נורא, אבל נגמר.

אני מהרהרת, מה יהיה איתי בעוד כמה שנים? מה אעשה, אם חברת החשמל יבוא להתקין מונים חכמים, אלחוטיים? צריך להלחם, כל יום צריך להלחם. האם אני מספיק חזקה בשביל זה? לפעמים אני חושבת שאני לא .זה גדול עליי. אנשים מסביבי שואלים : "לא ראית את ההודעה שלי?" "לא ענית לי. למה לא?" כן, כן, הנייד שלי סגור. לעיתים קרובות. הקלה. חירות. זו באמת חירות אמיתית, יציאת מצריים. 

אבל אתם, אתם לא תרגישו את זה, רק אם אתם תהפכו גם לרגישים יום אחד, חס ושלום אני לא מאחלת לכם את הכאבים האלה, אבל מה? יש לי חדשות בשבילכם. סביר להניח, שגם אתם תיהיו רגישים יום אחד. תמשיכו לדבר, לשלוח וואטס אפ, להצמיד את הנייד לאוזן, תשנו עליד הסלולר, כי אולי תבוא עוד הודעה בלילה מהחבר? דברו באוטו (קרינה פי 10) עם הפלפון וגם במעלית. דברו, דברו, ככה זה יהיה עוד יותר מהר. אני צינית, אני יודעת. אבל אני פשוט לא יכולה לשמוע יותר את השאלה שלכם "למה לא ענית". כי כואב לי חברים. קשה לכם להבין, קשה לתאר לעצמו שזה באמת כואב. שיש לי סחרחורות, דפיקות לב, לחץ על כל הגוף, קשה נכון? נשמע הזוי? אני מסכימה איתכם. הזוי. 

אבל זה המצב. והוא קרוב לוודאי בלתי הפיך

ואני שואלת את עצמי, אם הייתי רוצה לחזור למצב הקודם. עכשיו, אחרי שאני יודעת שזה מזיק לבריאות שלי, שוב לא להרגיש שום דבר. להמשיך לדבר בסלולר. לא להרגיש את הנזק. הייתי רוצה את זה? האם הייתי מסוגלת להתעלם מהאנטנות בדרך? שהקרינה שלהן חודרת לתוך האוטו שלי, עד שאני מתעייפת מאוד, נרדמת ברמזור? הייתי מסוגלת להתעלם מהן שוב? 

הגעתי לשלב בחיי שנפקחו לי העינים. סלחו לי, אבל אני חושבת שאני רואה את האמת, מרגישה את האמת, ולא מאמינה יותר לשקרים של תעשיית הסלולר, שהיא מרוויחה המון כסף על חשבוני, על חשבון הבריאות שלי ושל ילדינו. התעוררתי משנת הישרים, סוף סוף התעוררתי. מאוחר, אבל התעוררתי. 

מעניין, כמה אנשים בשנים הקרובות גם יהיו רגישים ואז מבינים אותי, מבינים איך אני מרגישה, כמה קשה לי כל יום, כל היום. רק אז יבינו. 

 

Mein Leben wird nie wieder so sein, wie es einmal war. Ich fuehle anders, sehe andere Dinge und denke an andere Dinge. Bis vor ein paar Monaten war die Welt noch irgendwie in Ordnung. So dachte ich jedenfalls. Und dann habe ich in den letzten Monaten so viel gelernt, ueber Nicht ionisierte elektromagnetische Strahlung, ueber Frequenzen,  ueber die Auswirkungen auf den Koerper, und ueber die Luegen der Mobilfunkindustrie. Ueber die Tatsache, dass Geld mehr wert ist als die Gesundheit unserer Kinder, ueber die Menschen um mich herum, und ueber neue Freunde. 

Ich betrachte die Welt heute, in diesem Moment, mit grosser Sorge. Meine Kinder waren in der letzten Generation, die draussen im Garten gespielt hat, ohne das Klingeln eines Mobiltelefons. Ich war keine Mutter, die alle paar Minuten auf den Bildschirm ihres Handys schaute, G-tt sei dank gab es noch keine Smartphones. Und ich bin nicht sicher, ob ich es mit Vernunft benutzt haette. Vielleicht - oder besser gesagt, mit groser Wahrscheinlichkeit, waere auch ich der Sucht verfallen. G-tt sei dank haben meine Kinder noch im Garten gespielt, miteinander richtig gesprochen, Vis a vis, unmittelbar, haben geschrien, gelacht, gestritten, ohne Whats app. Was soll in der Zukunft aus unseren Kindern nur werden? Ich bin voller Sorge. Meine Kinder haben noch keine eigenen Kinder. Es es vielleicht besser so? Schrecklich, solche Gedanken zu haben. 

Sehr ihr sie nicht auch, diese Ungeheuer am Rande der Strasse, in Wohngebieten auf den Daechern? Sogar auf jedem Krankenhaus, jedem Altenheim, habt ihr schon mal in der letzten Zeit euren Blick nach oben gewandt?  Habt ihr registriert, was sich veraendert hat? Stoeren sie euch gar nicht, diese haesslichen hohen Ungeheuer, die an der Strasse stehen, und mitten in der Natur? 

Ich frage mich oft in der letzten Zeit, ob ich wieder so sein wollte, wie ich vor 6 Monaten war. Da war ich bereits EHS Betroffene, ich konnte nicht an jedem Ort arbeiten, z.B. nicht in einem Gebaeude, wo auf dem Dach eine Mobilfunkantenne war. Auch wohnen konnte ich nicht ueberall, nicht in der Naehe eines Mobilfunkmastes. Das war bereits deutlich zu spueren, ich wusste es schon. Aber mehr auch nicht. Auch hatte ich kein  WIFI, denn auch das war deutlich, dass es mich negativ beeinflusste und mir Schmerzen bereitet. 

Mehr aber nicht. Ich konnte an fast jeden Ort gehen, ins Cafe, ins Kino und ins Theater, ins Beginzentrum zu einer Unterrichtsstunde, in die Synagoge zu Purim, mit Hunderten von Menschen mit ihren eingeschalteten Smartphones. Das konnte ich. Dazu war ich in der Lage. Kein Problem. Ich fuehlte mich nicht schlecht. Ich rannte im Supermarkt nicht hektisch von Hier nach Dort, um schnell mit dem Einkauf fertig zu werden. Ich hielt mich auch nicht fern von den Menschen, die mit mir an der Schlange zur Kasse standen. Das war nicht noetig. Dachte ich. 

Aber es war im Grunde doch noetig. Es gab schon Strahlung. Auch im Beginzentrum waren 100 Smartphones eingeschaltet, nur dass ich sie nicht spuerte. 

Ich weiss noch, dass ich mich freute, als man anfing, in den Bussen WIFI zu installieren. Was fuer ein Spass, auch dort im Internet zu surfen. Wie oft habe ich mich mit dem Smartphone beschaeftigt. Wie gut, dass es Strahlung gibt, nicht ionisierte Strahlung. Ein echter Luxus, dass wir ueberall Empfang haben. 

Kein Luxus mehr. Das war`s! Meine Liebesgeschichte mit What´s app ist mit grossen Schmerzen geendet. Aber geendet. Ich denke darueber nach, was wohl in ein paar Jahren mit mir sein wird? Was tue ich, wenn die Elektrizitaetsgesellschaft vorbeikommt, um uns sogen. Smartmeter auszuwechseln. Wir werden wieder kaempfen muessen. Aber bin ich stark genug dazu? Ist das alles nicht eine Nummer zu gross fuer mich?

Die Menschen in meiner Umgebung fragen: "Hast du meine SMS nicht bekommen?" 

"Du bist nicht rangegangen, als ich anrief . Warum nicht?!"

Ja, ja, ich weiss, mein Mobiltelefon ist ausgeschaltet. Die meiste Zeit. Erleichterung. Freiheit. Ja, das ist wahre Freiheit. 

Aber ihr spuert nichts. Zurzeit. Nur wenn ihr eines Tages selbst zu EHS Betroffenen werdet. Was G-tt verhueten moege. Ich wuensche es niemandem, was ich erlebe. Aber wisst ihr was? Ich habe schlechte Neuigkeiten fuer euch. Es ist mehr als wahrscheinlich, dass auch ihr eines Tages betroffen seid. Macht weiter, telefoniert fleissig, haltet das Mobiltelefon eng an den Ohren. Sprecht! Schickt jede Menge Whats app Nachrichten. Schlaft mit dem Handy neben euch. Denn vielleicht kommt ja noch in der Nacht eine SMS von eurem Freund, die ihr nicht verpassen wollt. Telefoniert im Auto (10 fache Strahlung!), auch im Aufzug. Sprecht nur! Denn so kommen immer schneller immer mehr dazu, welcome to the club. 

Ja, ich bin zynisch. Aber manchmal kann ich eure Fragen nicht mehr hoeren. "Warum bist du nicht ans Telefon gegangen?" Ja, warum nicht? Weil es mir Schmerzen bereitet, Freunde. Es faellt euch schwer, das zu verstehen. Schwer, sich vorzustellen, dass etwas was man gar nicht sieht, schmerzen soll, dass es mir Schwindel bereitet, und Druck auf dem ganzen Koerper. Schwer, nicht wahr? Und strange. Ja ich stimme euch zu. Strange!

Aber das ist nun mal die Situation. Und mit grosser Wahrscheinlichkeit ist sie nicht mehr umkehrbar. 

Und ich frage mich, ob ich wirklich zu meiner vorherigen Lage zurueckkehren wollte. 

Jetzt, wo ich weiss, wie sehr diese Strahlung der Gesundheit schadet wieder nichts zu spueren? Wieder fleissig zu telefonieren mit dem Handy am Ohr. Den grossen Schaden, den das alles anrichtet, nicht zu spueren. Wuerde ich mir das wirklich wuenschen? Wuerde ich in der Lage sein, die Mobilfunkantennen unterwegs zu ignorieren?  Dass ihre Strahlen bis zu mir ins Auto dringen, so dass ich schnell ermuedet und an der Ampel fast einschlafe? Waere ich tatsaechlich noch einmal in der Lage, das alles wieder zu ignorieren? 

Ich bin an einem Punkt im Leben angekommen, an dem mir die Augen geoeffnet wurden. Sorry, aber ich glaube, ich sehe jetzt die Wahrheit, fuehle die Wahrheit, und glaube nicht laenger den Luegen der Mobilfunkindustrie, die sich eine goldene Nase verdient, auf Kosten meiner Gesundheit, und auf Kosten der Gesundheit unserer Kinder. Ich bin aufgewacht aus dem Schlaf der Gerechten. Endlich aufgewacht. Spaet. Aber aufgewacht. 

Es wird interessant sein, wieviele Menschen in den naechsten Jahren ebenfalls zu Betroffenen werden und mich dann ploetzlich verstehen koennen. Verstehen, wie ich fuehle. Wie schwer es mir faellt den Tag zu ueberstehen. Tag fuer Tag. Erst dann werden sie verstehen...