19.03.16

על זה אני חולמת Davon traeume ich..


צריך יותר סבלנות Ich brauche mehr Geduld

היה לי המון זמן למחשבה בשבת. כי שכבתי הרבה. אצל החברים. התאוששתי מהשבוע. עדיין חלשה. אבל אני מרגישה שאני צריכה להיות יותר סבלנית עם האחרים. הרי אפילו אני עדיין לא קלטתי, מה קרה איתי, ואיך החברים מסוגלים לעשות את ה"סוויץ" הזה, ופתאום להתחשב בי כל הזמן. אני צריכה להירגע ולתת לאחרים הרבה יותר זמן, להפנים, איך אני עכשיו. אני לא אותה נועה, אני כבר לא יכולה להשתתף בדברים שעשינו יחד. אבל גם להם זה קשה להפנים. לא רק לי. רק, שאני כנראה רואה את עצמי כל הזמן, כי קשה לי להתמודד עם היום. היום הרגיל . אבל צריך לתת לחברים זמן להבין. ואת זה גם אני צריכה ללמוד כנראה. 

אני גם צריכה ללמוד להתמודד, להבין כמה זמן אוכל להשאר בסיטואציה לא נעימה, וכמה זמן נשאר לי, עד שהכאב בלתי נסבל. מה שמפחיד אותי, כי למעשה אני רוצה כבר לברוח כשהסימנים הראשונים מופיעים. גם סחרחורת היא לא נעימה, כי אז אני מרגישה כמו שיכורה. אבל אולי אפשר להשאר קצת עד הכאב יופיע. 

יש עוד הרבה דברים שצריך ללמוד אם אתה רגיש לקרינה. ואני לא סבלנית עם עצמי, וגם לא עם האחרים. זה לא בסדר. צריך להשתפר

Ich hatte am Shabbat viel Zeit zum Nachdenken. Denn die meiste Zeit habe ich im Bett gelegen und mich von der Woche erholt. Bei den Freunden. Und immer noch bin ich schwach. Aber ich merke, dass ich geduldiger sein muss mit meiner Umwelt. Ich selbst habe ja sogar noch nicht verinnerlicht, was mit mir passiert, wie sollen da die anderen um mich herum ploetzlich diesen Switch machen, und die ganze Zeit Ruecksicht auf mich nehmen. Ich muss ruhiger werden, und anderen viel mehr Zeit geben, zu verinnerlichen wie ich nun bin. Ich bin nicht mehr dieselbe Noa, und ich kann nicht mehr dieselben Dinge gemeinsam mit ihnen unternehmen. Aber das ist ja nicht nur fuer mich schwer, sondern auch fuer meine Umwelt. Nur, dass ich die ganze Zeit wohl nur mich selbst sehe, da ich den ganze Tag ueber damit beschaeftigt bin, mit dem Tag klarzukommen. Ich muss anderen mehr Zeit geben, zu verstehen. Und das muss ich anscheinend lernen. Auch muss ich lernen, abzuschaetzen, wie lange ich in einer unangenehmen Situation bleiben kann, bis der Schmerz unertraeglich wird. Das macht mir Angst, denn ich moechte ja am liebsten immer schon fliehen, wenn die ersten Anzeichen auftauchen. Aber auch Schwindel ist nicht angenehm, denn man fuehlt sich wie betrunken. Aber vielleicht lerne ich auszuhalten, bis der Schmerz auftaucht. Es gibt noch viel viel zu lernen, wenn man Betroffene ist, EHS Betroffene. Und ich bin sowohl mit mir nicht sehr geduldig, als auch mit den anderen nicht. Das muss sich aendern. Ich muss mich aendern. 

17.03.16

אני לבד ולא לבד Ich bin einsam und doch nicht einsam

אני לא בסדר. כנראה. לא רוצים אותי ככה, כמו שאני עכשיו. לא כיף איתי. אבל זו אני עכשיו. מה אפשר לעשות? 

אני מרגישה לבד. כל כך לבד. אני בודדה. לא שלא אהבתי מדי פעם, להתבודד, אך זה היה מתוך בחירה חופשית. עכשיו זה לא. 

אני לא יכולה לקפוץ לרגע לחברים. לא יכולה לישון אצלם, סתם ככה, כי אני מפחדת בבית. זה לא הולך, כי יש לי בעיה. ובגלל זה, אין לי לאן לברוח, אין לי איפה להתאושש. פעם, זה היה יפה. הייתי "נורמלית" כמו שרצו אותי. והיה אפשר ללון אצל חברים סתם ככה, במשך השבוע, לא רק בשבת. גם אם יש מצבים שאני מפחדת בבית. אבל זה כבר לא. די. כאילו אומרים לי "נועה, הגזמת, אנחנו עוזרים לך, תומכים בך, אבל עכשיו את הגזמת. אי אפשר לבקש לכבות סמרטפון, טלפון אלחוטי, מיקרוגל, ויי פיי. זה לא הולך. אנחנו בשנת 2016. ואת חשובה לנו, כן, אבל לא ככה. תהיי נורמלית, ואז תוכלי לחזור ולדבר איתנו, לקפוץ אלינו. סתם. לשתות קפה. ואל תדברי על וייפיי. כי זה מעצבן. 

ככה אני מרגישה. כאילו אומרים לי דבר כזה. כי יש שתיקה, כשאני אומרת, שאני לא יכולה לבוא. שתיקה, או השאלה "למה?" למה אני לא יכולה לבוא? את זה אתם כבר יודעים. כי כואב לי אצלכם בבית. ואתם שואלים את עצמכם "מה יש לה, הפסיכית הזאת?מה כואב לה? מה זה השטויות האלה? סמרטפון כואב? וייפיי כואב? איך זה יכול להיות? לא רואים שאת סובלת. ממש לא. את נראת יופי, כמו תמיד. אז, אל תבלבלי לנו את המוח. יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. אנחנו בטוחים, שעוד מעט הכל יסתדר. יהיה טוב. תחשוב טוב, יהיה טוב. ובינתים תעזבי אותנו בשקט עם השטויות האלה, או שבי יפה פה בספה ושתי קפה, ואל תגעי בוייפיי או בטלפון האלחוטי, שבי ושתי יפה קפה, כמו כולם. תהיי ילדה טובה. 

אני לבד. אני כלומניק. אני אפס. לא שווה כלום. ככה, כמו שאני עכשיו לא רוצים אותי. עברתי את הגבול. 

החברים שלי, הם נמצאים באינטרנט, בפייסבוק, בקבוצה של הרגישים, הם לא עוזבים אותי, הם תומכים, מעודדים, מחזקים אותי, כמה שאפשר. יודעים על הכוח שחסר לי, על הכאב, ועל העייפות ועל החולשה. הם יודעים על מה אני מדברת, כשאני אומרת "דקירות בראש, כמו סכינים, דפיקות לב, בחילות, סחרחורת כמו שיכורה" הם יודעים ומבינים. הם החברים שלי. למרות שאני מכירה רק 1 או 2 באופן אישי. אבל הם כאן. איתי. כשהאחרים כבר עוזבים

Ich bin nicht in Ordnung. Anscheinend. Man will mich nicht so, wie ich bin zurzeit. Es macht keinen Spass mit mir. Aber so bin ich jetzt gerade. Was kann ich machen? Ich fuehle mich allein. So sehr allein. Ich bin einsam. Nicht, dass ich nicht oft die Einsamkeit suchte, und mochte, aber das war aus freien Stuecken. Jetzt ist es das nicht. 

Ich kann nicht "mal eben" zu Freunden, oder dort schlafen, einfach so, weil ich vielleicht Angst habe zuhause. Nein, das geht nicht, weil ich ein Problem habe.  Und genau aus diesem Grunde habe ich keinen Ort, wohin ich fliehen kann, wo es eine Zuflucht gibt. Am Shabbat ja. Aber nicht in der Woche. Frueher, da ging das, es war kein Problem. Aber da war ich auch noch "normal". so wie man mich haben wollte. Aber jetzt, gibt es keinen Ort wo ich hinkoennte, zum Schlafen, wenn ich einsam bin, oder mich fuerchte. Denn ich bin nicht gesellschaftsfaehig. Es fuehlt sich an, als wuerde man mir sagen: Noa, jetzt reicht es! Genug! Du hast es auf die Spitze getrieben. Wir helfen dir, unterstuetzen dich gern, aber jetzt uebertreibst du, man kann nicht alles ausstellen, Smartphon, schnurloses Telefon zuhause, WIFI, Mikrowelle. Sei mal wieder normal! Wir schreiben das Jahr 2016. Ja, du bist uns wichtig, aber nicht auf diese Art. Werd wieder normal, und dann komm wieder, dann unterhalten wir uns und trinken zusammen Cafe. Aber red nicht mehr von WIFI, denn das nervt. 

So fuehle ich mich, als wuerde man mir diese worte sagen. Denn es herrscht Schweigen. Zu viel Schweigen, wenn ich sagen, dass ich nicht kommen kann. Schweigen, oder die Frage: "Warum nicht?" Ja, warum nicht? Ihr wisst, warum ich nicht kommen kann.Weil ich Schmerzen habe in eurem Haus. Und ihr fragt euch: "Was hat sie bloss, die Psychofrau? Schmerzen? Vom Smartphone? Das ist doch verrueckt. Wie kann das sein? Das schnurlose Telefon verursacht Schmerzen? Das WIFI macht dir Schmerzen? Hoer doch endlich auf mit diesem Unsinn. Man sieht nicht, dass du leidest. Du siehst prima aus. Wie immer. Also mach uns hier nicht verrueckt. Alles wird gut. Denk daran, positiv denken, dann wird auch alles positiv. Und in der Zwischenzeit lass uns mit deinem Unsinn in Ruhe. Oder setzt dich schoen hier auf die Couch und trink deinen Cafe. Aber lass deine Finger vom WIFI, vom schnurlosen Telefon und sprich auch nicht mehr davon. Sitz brav und trink deinen Cafe, wie andere auch. Sei jetzt ein braves Maedchen. 

Ich bin einsam. Ich bin wie ein Nichts, keinen Pfennig wert. So, wie ich jetzt bin, will man mich nicht, ich habe die Grenze ueberschritten. 

Meine wirklichen Freunde befinden sich im virtuellen Raum, im Internet, bei Facebook, in der Selbsthilfegruppe. Sie verlassen mich nicht. Sie helfen, unterstuetzen, spornen an, so gut das moeglich ist. Sie wissen um meine fehlende Kraft, meine Muedigkeit, wissen, wovon ich rede, wenn ich sage "Kopfschmerzen, wie Messerstiche, Uebelkeit, Schwindel, wie eine Betrunken.. Sie wissen und verstehen. Sie sind meine Freunde. Obwohl ich nur 1-2 von ihnen wirklich persoenlich kenne. Aber sie sind hier. Bei mir. Wenn die anderen mich schon verlassen haben.


14.03.16

מכתב לחברה...Brief an Lea

מכתב ל"חברה" ...

היי ...
אני רוצה להודות לך על הביקור הקצר בביתה של .... בשבת. אני מעריכה את זה מאוד, שאת חושבת עליי.
גם רציתי להגיד לך, שאני קצת נפגעתי מהמשפט שאמרת בין היתר "נועה, את בטוחה, שזה לא רק בראש שלך?"
כפי שאת בטח יכולה לתאר לעצמך, אני - וכל האחרים שסובלים מתופעה כזו, שומעים משפטים כאלה אין ספור. וזה מוסיף עוד לקושי איתו אנו נאלצים להתמודד.
יש כבר המון מחקרים על הנושא, ואם את מעוניינת, אשלח לך קישור, אבל לשלול דבר, רק בגלל שהבן אדם לא יודע, שזה קיים, זה לא יעזור לאף אחד.
בראש שלי היה רק לחיות ולהיות בריאה, ולעבוד כמו בן אדם רגיל. להתפרנס בכבוד. ולפעמים לצאת לאיזה אירוע, קצת להנות מהחיים


לא היה לי שום דבר אחר בראש, במיוחד לא דבר כזה, הדרדרות כזו שלא צפיתי לה, כי גם אין לי יתרון אם אני סובלת, במיוחד לא מתופעה כזו, שמעטים יודעים עליה. ותעשיית הסלולר עושה הכל כדי לטאטא את כל המחקרים מתחת לשטיח. יש לי רק צרות בגלל זה, ולאור העובדה הזו יש גם הרבה אנשים שלא מעיזים לצאת מהארון ולספר שהם סובלים מרגישות לקרינה. כי הם מפחדים מהתגובות,
אבל אני לא טיפוס כזה. אני כן חושבת, שצריך להגיד את זה בקול רם, וגם אחרי תקופה של התמודדות והפנמה לעזור לאחרים, לספר על העובדות ולא לפחד או להתבייש כלל.
אני נתקלת יותר ויותר באנשים שהם כבר מודעים לתופעה הזו, והם בעצם לא מרגישים טוב עם הציוד האלחוטי בביתם. לאלה, למשל, אני אוכל לעזור, לייעץ להם, מה אפשר לעשות כדי לצמצם את הקרינה. לא צריך לזרוק מייד את הסמרטפון לפח, אמנם מדי פעם ממש בא לי לעשות זאת. אני רק חייבת להשתמש בו בעבודה, וזהו. בחיים הפרטיים אני כבר לגמרי עברתי לציוד חוטי, קווי. והרבה יותר טוב לי עם זה.
מעניין שהאנשים כמו עמיר, שהם במצב יותר גרוע ממני, אומרים שההחמרה רק הובילה אותם לשיפור ניכר באיכות החיים.
וזה אומר, להתרחק מדברים שמזיקים לנו, לצמצם באופן משמעותי את השימוש בסלולר (ועמיר תמיד מוסיף ... לפני שהשימוש בסלולרי יצמצם אותך

וזה יכול להיות התפקיד שלי(אולי הקב"ה שלח לי את הצרות האלה בכוונה) . לדבר עם אנשים על זה, מה שקרה לי, כדי שהם יבינו, שגם להם זה יכול לקרות.
עדיין אנחנו מעטים, רק עד 10 % מהאוכלוסיה, אבל יהיו יותר ויותר, לצערינו, עד שמשרד הבריאות וגם משרד החינוך (לגבי וייפיי בבתי ספר) לא יוכלו לעצום יותר את העיניים. אבל עד אז, יהיו עוד הרבה "קורבנות" של תעשיית הסלולר, הרבה נפגעים מקרינה. חבל, כי פשוט הם לא יודעים על הסכנה.
זה כמו לפני כך וכך שנים עם תעשיית הטבק, אף אחד לא ידע, ולא היה רצוי שנדע, עד כמה זה מזיק לבן אדם. וכך זה גם יהיה יום אחד עם קרינה אלקטרומגנטית בלתי מייננת.
ודרך אגב, ארגון הבריאות העולמי כבר הכריז, (וכבר בשנת 2011) על קרינת הסלולרי כ"מסרטן אפשרי" .
גם על זה אף אחד לא יודע.
וגם לא רוצה לדעת.
הסלולר הפך להיות מן סם בשבילנו, וגם אני הלכתי יום יום תמיד עם הסמרטפון שלי, שלחתי וואטס אפ בלי סוף לבנות, כי זה היה כל כך מהר, צ"יק צ"ק עוד תמונה, עוד הודעה קולית, ממש כייף.
אבל זהו בשבילי. אני כבר משלמת את המחיר, ויהיו עוד המון שישלמו את המחיר המריר. כי אנחנו לא מפסיקים עד שזה יפגה בנו ופתאום כואב לנו. זה כבר לא כל כך נעים וכייפית. עם כאבים אף אחד לא רוצה לחיות. רק אז, אנשים מתחילים לעשות שינויים. ככה זה גם היה אצלי

אבל תאמיני לי,.... שלא יוצא מזה שום תועלת, שאני אומרת בפומבי שאני רגישה לקרינה. ההפף הוא הנכון. אני נחשפת ללעג ולאי הבנה.
אך אני לא חושבת שאני צריכה להתבייש . ממש לא.
כי היה לי המון זמן לאחרונה לחשוב על העולם ועל החברה, ועל ההתנהגות שלנו כלפי הזולת.
ואני שואלת את עצמי, אם אנחנו ה"חולים, המסכנים" או אולי האחרים, שהם לא יודעים שמה, שהם עושים זה לא בריא ומוביל רק לנזק רב.
עוד יותר גרוע הוא המצב של הילדים שלנו, הקטנים. המוח של הילדים הקטנים הוא כל כך עדין, והוא לא מסוגל להתמודד עם קרינה כזו לא נורמלית. כשאני קצת יותר מתחזקת, אני גם רוצה להשתתף בקרב "נגד הוייפיי בבתי ספר". יש על זה כבר המון חומר, עד כמה זה מזיק לילדים, להחשף לכמויות של קרינה של מערכת האלחוטי שמשרד החינוך רוצה להתקין בכל בית ספר.
ויש לא מעט הורים, שהם נלחמים עבור אינטרנט קווי בבתי ספר, וגם אלה שהם מגלים, שיש ירידה אפילו קוגניטיבית אצל ילדיהם מאז התקנת הוייפיי בבית ספר. אלה, הילדים המסכנים האלה, הם הקורבנות הבאות, ואני מאוד מרחמת על הדור הזה, דור הוייפיי.
וכדי שאף אחד לא יגיע למצב שאני נמצאת היום, אני גם צריכה להמשיך לספר את הסיפור שלי. גם אם מסתכלים אליי כאילו באתי מכוכב אחר. לא חשוב.
החשוב הוא, לעזור לאנשים, וכבוד גדול בשבילי, שאוכל לעשות זאת פה, בארץ למען עם ישראל.

עכשיו אני הצפתי אותך במילים, אבל זה מה שבלבי בימים האלה.
ועם כל הצער והכאבים, אני בעצם חייבת להודות לקב"ה שהתעוררתי, שהוא פקח לי את העיניים.
לא תמיד אני מצליחה לראות את זה ככה, אני גם בוכה ואני מיואשת, אבל אני מנסה, לראות את הטוב במצבי כל יום מחדש.
...., המשך שבוע טוב בשבילך וד"ש ל..
נועה

Liebe Lea, (Name geaendert)

ich möchte mich bedanken fuer deinen kurzen Besuch am Shabbat im Hause von Esti. Ich schätze es sehr, dass du an mich denkst. Weiter moechte ich dir sagen, dass ich ein wenig getroffen war, ueber einen deiner Saetze. "Noa, und du denkst nicht, dass das alles nur in deinem Kopf ist?" 

Wie du dir vielleicht vorstellen kannst, hoere ich - und auch alle anderen, die unter diesem Phaenomen leiden - solche Saetze jeden Tag und ohne Ende. Aber so etwas vermehrt nur noch die Schwierigkeiten, mit denen wir eh schon gezwungen sind, umzugehen.  

Es gibt inzwischen viele Forschungen zu diesem Thema und falls du interessiert bist, kann ich dir Links schicken. Aber etwas nur deshalb negieren, weil man von seiner Existenz nicht weiss, hilft wirklich niemandem. 

Was in meinem Kopf war, war einfach zu leben, gesund zu sein, zur Arbeit zu gehen, wie jeder normale Mensch und mich in Würde zu ernaehren. Ab und zu zu einem Ereignis zu gehen, und ein wenig das Leben geniessen. 

Sonst war in meinem Kopf nichts. Schon gar nicht so etwas. ich haette niemals erwartet, dass es sich so zuspitzt. Und ich habe absolut keinen Vorteil davon, an etwas zu leiden, dass kaum jemand kennt. Die Mobilfunkindustrie sorg auch gut dafuer, dass alle Forschung zum Thema unter den Teppich gekehrt werden. 

All das bringt mir im Grunde nur Nachteile, und aufgrund dieser Tatsache gibt es mehr Menschen, die nicht offen erzaehlen, dass sie an Hypersensivilitaet gegenueber elektromagnetischer Strahlung leiden. Sie haben Angst vor den Reaktionen. 

Nun, solch ein Typus bin ich nicht. Ich denke hingegen, dass es wichtig ist, laut auszusprechen, was man hat. Und genauso wichtig ist es, nach einer Zeit, in der man die Tatsache verdauen und verinnerlichen muss, anderen zu helfen, indem man ueber die Fakten berichtet. Sich fuerchten oder gar sich schaemen dafuer muss man auf keinen Fall. 

In der letzten Zeit bin ich mehr und mehr Leuten begegnet, die sich der Tatsachen schon bewusst sind und sich im Grunde nicht wohlfuehlen mit dem ganzen schnurlosen Zubehoer in ihrem Haus. Diesen Menschen zum Beispiel kann ich versuchen zu helfen, kann sie beraten, wie sie die Strahlung in ihrer Umgebung einschraenken koennen. Man muss sicherlich nicht gleich das Handy auf den Muell werfen. Obwohl mir sehr oft danach ist. Leider muss ich das Handy noch fuer die Arbeit behalten, aber im privaten Bereich bin ich bereits komplett auf die kabelgebundene Variante umgestiegen. (wired connection) Und damit geht es mir erheblich besser. 

Was sehr interessant ist, ist die Tatsache, dass Menschen wie Amir, und andere, die schlimmer dran sind als ich, sagen, dass die Verschlechterung ihres Zustandes, und die Verschlimmerung der Symptome zu einer erheblichen Verbesserung ihrer allgemeinen Lebensqualitaet fuehrte, auf vielen Ebenen.  

Im Klartext heisst das, sich moeglichst fernzuhalten von Dingen, die einem schaden, und den Gebrauch des Handys drastisch einzuschraenken (..und Amir fuegt immer hinzu.. .. bevor der Gebrauch des Handys dich einschraenkt..)

Und hier kann auch meine neue Aufgabe liegen (vielleicht hat der liebe G-tt mich ja mit einer bestimmten Absicht in diese Lage kommen lassen). Mit den Menschen sprechen, ihnen von meiner Situation erzaehlen, damit sie evtl. begreifen, dass das auch ihnen passieren kann. 

Noch machen wir Betroffenen nur ca. 10% der Bevoelkerung aus, aber es werden leider mehr und mehr, bis das Gesundheitsamt irgendwann nicht mehr die Augen verschliessen kann. (Und das Erziehungsministerium auch nicht, hinsichtlich der Plaene, flaechendeckend WIFI in Schulen einzufuehren) 

Aber bis dahin wird es noch viele "Opfer" der Mobilfunkindustrie geben, viele Strahlengeschaedigte. Das ist sehr schade, denn sie wissen einfach zu wenig ueber die Gefahren und werden absichtlich im Unklaren darueber gelassen. 

Das ist dasselbe wie mit der Tabakindustrie vor soundsoviel Jahren. Niemand wusste, wie sehr das Rauchen dem Menschen schadet, aber es war auch nicht erwuenscht, dass wir es erfahren. Genauso wird es eines Tages nicht mehr verschwiegen werden koennen, dass Mikrowellenstrahlung (auf der alle schnurlose Technik beruht ) schadet. Sie greift tief in biologische Prozesse im Koerper ein, das ist schon heute erwiesen, wird aber unter den Teppich gekehrt. 

Interessant ist, dass die WHO bereits 2011 die Strahlung die vom Mobilfunk ausgeht als "moeglichen Krebserreger" eingestuft hat. 

Auch davon wissen die meisten nicht. Und vielleicht wollen sie es ja auch nicht wissen. 

Das Smartphone ist fuer uns alle zur Droge geworden, von der wir abhaengig sind. Auch ich bin Tag fuer Tag staendig mit meinem Smartphone unterwegs gewesen, habe Whats app ohne Ende verschickt, und noch ein Foto, und noch eine Voice-nachricht, vor allem den Toechtern. Alles war so schnell zu machen, zack zack... praktisch und cool. 

Aber das war es jetzt fuer mich. Ich zahle bereits den Preis dafuer und es werden wohl noch mehr hinzukommen, die den bitteren Preis zahlen fuer den uebertriebenen Gebrauch des Smartphones. 

Denn wir hoeren nicht auf, bevor es uns nicht selbst betrifft. Erst wenn wir am eigenen Leib Schmerzen verspueren, ist das ploetzlich gar nicht mehr cool. Mit Schmerzen moechte niemand leben. Erst dann beginnt der Mensch damit, Veraenderungen in seinem alltaeglichen Leben umzusetzen. So ist der Mensch, und so war es auch bei mir. 

Aber glaub mir... , dass ich keinen grossen Vorteil davon habe, offen zu erzaehlen, das ich EHS-Betroffene bin. Im Gegenteil, ich bin Spott und Unverstaendnis ausgeliefert. 

Aber ich denke dennoch nicht, dass ich mich fuer irgendetwas schaemen muss. Ganz und gar nicht. 

Ich hatte nun genug Zeit, ueber vieles nachzudenken, ueber die Welt, in der wir heute leben, ueber unsere Gesellschaft und unsere Umgehensweise mit unseren Mitmenschen. (besonders natuerlich, wenn sie nicht mehr so funktionieren, wie es die heutige Zeit fordert)

Und ich frage mich ernsthaft, ob wirklich wir es sind, die arm dran und krank sind, oder vielleicht ja sogar die anderen, die nicht leiden, denn sie wissen nicht, dass das, was sie da tun absolut nicht gesund ist, und nur zu grossem, manchmal irreparablen Schaden fuehrt. 

Noch viel schlimmer ist wohl die Lage der Kinder. Das Gehirn eines Kindes ist um ein Vielfaches zarter und verletzlicher als ein erwachsenes Gehirn und kaum in der Lage, mit einer Menge an Strahlung fertig zu werden. 

Wenn ich wieder ein wenig zu Kraeften gekommen bin, moechte ich mich beteiligen am Kampf gegen die flaechendeckende  Einfuehrung von WIFI an Schulen, wie es das Erziehungsministerium plant. Es gibt ausreichend Forschung zum Thema, wie schaedlich diese Strahlen besonders fuer Kinder und ihre Entwicklung sind. Und dennoch werden diese systematisch ignoriert. 

Elterninitiativen gegen WIFI an Schulen verzeichnen zurzeit keinen Erfolg, und das, obwohl Eltern schon von einer bedeutungsvollen Verschlechterung, sogar im kognitiven Bereich, wie Konzentrationsstoerungen, Gedaechtnisstoerungen usw. berichten koennen, seit der Einfuehrung des WIFI an einigen Schulen. (Gar nicht zu sprechen von Lehrern die EHS betroffen sind, auch ihre Stimme wird nicht gehoert.)

Diese Kinder werden die naechsten Opfer sein, und sie tut mir unendlich leid, diese Generation. Generation WIFI. 

Und um zu verhindern, dass viele Menschen in die Lage kommen, in der ich mich zurzeit befinde, muss ich weiter meine Geschichte erzaehlen, auch wenn man mich dafuer anschaut, als kaeme ich von einem anderen Planeten. Ganz egal. 

Wichtig ist es, zu helfen und aufzuklaeren, und es ist mir eine besondere Ehre, dies hier in Israel fuer unser Volk tun zu koennen.

Nun habe ich dich mit Worten zugeschuettet, aber das ist es, was zurzeit in meinem Herzen ist. Und trotz allem Schmerz und Leid muss ich wohl unserem G-tt wirklich danken, dass ich aufgewacht bin, dass er mir die Augen geoeffnet hat. 

Nicht immer gelingt es mir, die Sache so zu sehen, oft weine ich auch oder bin verzweifelt. Aber ich versuche, jeden Tag aufs Neue, das Positive an meiner Situation zu sehen. 


Weiterhin eine gute Woche fuer dich

deine Noa

11.03.16

בקשה אישית לנשים בהריון, אמהות An alle Schwangeren und Muetter

בקשה אישית לנשים בהריון ונשים עם תינוקות:

נשים יקרות, לאחרונה אני רואה יותר ויותר נשים בהריון שמניחים את הסמרטפון שלהן על הבטן תוך כדי לשלוח וואטס אפ, לגלוש באינטרנט וכו'.

אם יש לך בטן, לא צריך שולחן.. ממש נוח. אבל!!!!!

אנא אנא אנא אל תעשו דבר כזה. ומודע לא?

אספר לכם סיפור על עצמי. אני סובלת מזה 10 שנים מרגישות לקרינה, החלה עם תסמינים מול אנטנות סלולריות ובחודשים האחרונים המצב שלי הדרדר באופן כזה, שאני מגיבה על כל סמרטפון, וייפיי, על כל ציוד אלחוטי סה"כ. יש לי כאבים נוראים בראש, סחרחורות, כאבים במפרקים, דפיקות לב ואי שקט, כמו כן גם ירידה בזיכרון ואי יכולת להתרכז, במקרה שאני נשארת בסיטואצית החשיפה. אני בת 57, אישה מבוגרת. והגזמתי בשימוש בוואטס אפ, שימוש בסלולר בכלל, גם בגלל העבודה, אבל גם בחיים הפרטיים שלי.

אני מבוגרת אבל המוח של העובר בבטן שלכן עדיין בהתפתחות, בשלבים הראשונים, והוא כל כך עדין, הקטנצ"יק הזה. אם אני כבר סובלת, מה אתן חושבות על התינוק שלכן שעדיין לא נולד? צריך לשמור עליו עם כל האמצעים ואני בטוחה, שאתן רוצות לשמור עליו. אתן פשוט לא יודעות כמה זה מסכן את ההתפתחות של התינוק שלכן. לכן, אנא אנא, תחשבו פעמים לפני שאתן מניחות את הסמרטפון על הבטן . התינוק לא יכול להביע כאבים, כמוני, הוא לא יכול לברוח כמוני אבל בטח שהוא כבר מרגיש כאב.

כמו כן, אני גם רואה אמהות (גם אבות) שהן מניחות את הסמרטפון שלהן בעגלה, ליד התינוק. ושוב אני מתחננת בשם התינוק החמוד שלכן: אנא אנא אל תעשו דבר כזה. תרחיקו את הסמרטפון שלכן רחוק ככל האפשר מהתינוק, מהמוח שלו במיוחד, אם אתן לא רוצות שהוא אי פעם יגיע למצב שלי. ותכבו את פונקציות ה"ניתונים", וייפיי ובלוטוז, אלה הדברים שהכי מקרינים בסמרטפון היפה שלכן.

ולפני שאתן תתנו לילד את הסמרטפון או הטאבלט שלכן כדי "להרגיע" אותו, קודם כל אל תעשו דבר כזה אבל אם אתן כבר עושות את זה, תכבו את כל הפונקציות שמחברות אתכן לאינטרנט.

ובאמת באמת שתהיו לי בריאות , גם אתן וגם הילדים שלכן, שיהיה לכן הרבה נחת מהילדים.

 ושבת שלום לכן

Dies ist eine persönliche und dringende Bitte an alle schwangeren Frauen und Muetter von Kleinkindern. Liebe Muetter! In der letzten Zeit sehe ich mehr und mehr Frauen, die ihr Smartphone auf dem schwangeren Bauch absetzen, waehrend sie Whats app schreiben, im Internet surfen usw. Ist manchmal praktisch so ein Bauch, man braucht keinen Tisch... ABER!!!

Ich bitte euch instaendig dies niemals zu tun! Und warum nicht?

Nun ich moechte euch eine persoenlich Geschichte erzaehlen. Ich bin nun seit 10 Jahren EHS Betroffene, was bedeutet, dass ich auf Smartphones, WIFI, schnurlose Telefone usw. heftig reagiere, mit schweren Kopfschmerzen, Herzrasen, Schwindel, Schmerzen in den Gelenken und Uebelkeit, wenn ich in der Situation bleibe, auch starke Konzentrationsstoerungen.  Es fing mit einer Sensibilitaet gegenueber Mobilfunkantennen an vor vielen Jahren, hat sich aber im Laufe der letzten Monate enorm verschlechtert, so dass ich heute jedes Smarthpone neben mir spuere, es bereitet mir Schmerzen. Ich habe es uebertrieben, mit dem Whats App schreiben und den Gebrauch nicht eingeschraenkt, auch aufgrund meiner Arbeit, aber natuerlich vorwiegend im privaten Bereich. 

Nun bin ich eine erwachsene Frau, aber euer Baby im Bauch ist zart und im Wachstum, sein Gehirn ist in der Entwicklung, in den ersten Phasen seines Lebens. Es ist zart und verletzlich, das kleine Baby, was in unserem Bauch heranwaechst. Wir sollten es um alles in der Welt so gut es geht schuetzen. Und ich bin sicher, dass ihr alle das auch wollt. Aber es ist einfach eine traurige Tatsache, dass wir es nicht wissen. Es wird zu wenig aufgeklaert ueber die Folgen, zu wenig darauf hingewiesen, wie gefaehrlich es ist, das Baby solchen Strahlungen auszusetzen, die sogar einen erwachsenen Menschen krank machen koennen. Euer Baby kann sich nicht bemerkbar machen, nicht den Schmerz aeussern, so wie ich, es kann nicht fliehen, so wie ich, (obwohl auch mir nicht viel Moeglichkeiten der Flucht geboten werden), aber eines ist sicher: es kann schon im Mutterleib Schmerz spueren. Also, bevor ihr das naechste Mal bequem eurer Smartphone auf dem Bauch aufstuetzt, bitte denkt einen Augenblick daran, wenn ihr nicht moechtet, dass euer Kind einmal in meine Lage kommt. 

Ich sehe auch gehaeuft Muetter (auch Vaeter), die ihr Smartphone im Kinderwagen ablegen, neben dem Baby. Wieder rufe ich ganz laut: Bitte bitte tut dies niemals. Es ist erwiesen, dass das Mobilfunkgeraet nicht neben dem Kopf, neben dem Gehirn liegen soll, das gilt fuer Erwachsene. Wie sehr erst gilt das fuer ein kleines Babygehirn, was noch heranwaechst und keinen Stoerungen beim Wachstum ausgeliefert werden sollt. 

Bevor euer Smartphone das naechste Mal als Babysitter dient, und ihr eurem Kleinkind das Smartphone zum Spielen gebt, bitte 1. tut es nicht! und 2. falls ihr es dennoch tut, bitte schaltet vorher 3 Funktionen aus, die Internetfunktionen (2 Pfeile, in and out) ,die WIFI-Funktion und das Bluetooth. Dies sind die drei Dinge, die am meisten STrahlen verursachen und zu Schaeden fuehren. 

Ich wuensche euch allen viel Gesundheit und NUR Gesundheit, euch und euren Kindern, auf dass ihr noch viel Freude mit ihnen haben werdet. 

Und ich wuensche uns allen Shabbat shalom!

06.03.16

שרדתי Ich hab den Tag ueberlebt

שרדתי איכשהו היום. טוב שהיום נגמר. בבוקר חשבתי כבר "זהו.." היה נורא במרכז העיר, כי הייתי צריכה לגשת ללשכת תעסוקה, והמיקום שם מאוד לא טוב בשבילי. רח' יפו, מוקף אנטנות, ובפנים כל האנשים מדברים בסלולר. כל הגוף כאב לי. ואז ביקורים ממש קרוב לשוק, שוב אתגר לא קל. כשהגעתי לגילה חטפתי שוב ושוב "מכות" מאנטנות. ואתם לא תאמינו, אבל יש באמת קשישים עם טאבלטים. מול איזה בית היה דשא ועשיתי הפסקה קצרה. הסתובבתי שם 10 דקות החפה. אומרים שזה מוריד קרינה שהצטברה בגוף, מן הארקה כזו. אני ממש מותשת היום. אבל צריך להמשיך ולהשתדל

Irgendwie habe ich den heutigen Tag ueberlebt. Gut dass er vorbei ist. Am Morgen dachte ich schon :"das wars jetzt", als ich im Arbeitsamt sass. Dort ist der schrecklichste Ort der ganzent Stadt glaube ich, umgeben von einer Antenne neben der naechsten. Zusaetzlich sitzen dort im Wartebereich Hunderte mit ihren Smarthpones. Der ganze Körper tat mir weh, nach kurzer Zeit. Danach Hausbesuche, ganz in der Naehe des Shuk, wieder eine nicht einfache Herausforderung. Als ich in Gilo ankam, fing ich mir einen "Schlag" nach dem anderen ein, von den vielen Antennen. (Es fuehlt sich oft so an, als bekomme man einen Schlag in den Ruecken). Und ihr werdet es nicht glauben, aber es gibt alte Menschen mit Tablets. - Vor einem Wohnhaus habe ich dann eine kleine Pause gemacht und bin auf der Wiese 10 min. barfuss gelaufen. Das soll, so sagt man, angesammelte Strahlung im Koerper ableiten, eine Art Erdung. Ich bin heute wirklich geschafft vom Tag. Aber es muss weitergehen und ich werde mich bemuehen.

05.03.16

מעצבן Nervig

אני צריכה ללמוד. ללמוד איך להתמודד עם הבעיה. ולא תמיד להתלונן, ולהתבכיין ולאבד את התקווה. יש אנשים שהם במצב הרבה יותר גרוע. והם קמים בבוקר עם משמעת בלתי רגילה ומתמודדים עם בעיות בריאותיות שאי אפשר לתאר. אז יאללה. לא להתבכיין, זה מעצבן. החיים לא קלים, אבל מה לעשות? 

Ich muss lernen. Lernen, wie ich mit dem Problem umgehe. Und ich muss aufhören zu stöhnen und zu jammern und die Hoffnung zu verlieren. Es gibt Menschen, die viel schlimmer dran sind als ich und die morgens mit einer übernatürlichen Disziplin aufstehen, um mit grossen gesundheitlichen Problemen klarzukommen. Problemen, die man sich kaum vorstellen kann. Also los! Nicht jammern, das nervt. Das Leben ist nicht einfach. Aber was soll man tun?

03.03.16

מה יהיה? Wie wird es weitergehen?

בשבועות האחרונים אני שומעת צליל באוזנים. בעיקר צליל מאוד נמוך. זה מופיע או ברציפות או ב"שברים" .כשנכנסתי לדירה פה, חשבתי שזה איזה מכשיר בבניין. ואז אני גם שמעתי אותו אצל ידידים כשנכנסתי. מוזר, חשבתי. וכשאני נכנסתי לאוטו שלי, וגם שמעתי אותו, היה ברור לי, שהצליל לא משהו חיצוני אלא אצלי בגוף. בחשיפה מאוד חזקה אני גם שומעת איזה צליל מאוד גבוה, חד. טיניטוס. אומרים שיש בהרבה מקרים טיניטוס, כשיש המון סטרס בגוף. טוב, סטרס יש בתוך גופי ממש. לא חסר בחודשים האחרונים. הגוף צריך להתמודד עם לחץ לא רגיל, עם כאבים נוראים ועם תסמינים, שמחלישים אותו. אני מרחמת על הגוף שלי, רוצה לתת לו לנוח, לישון, להתאושש בשקט, לתת לו כל זמן שהוא צריך. אבל זה לא ניתן, כי אם אין עבודה, אין לחם. משרד הבריאות אומר שאין מחלה כזאת. וביטח לאומי גם לא נותן שום עזרה, תמיכה. אנחנו לבד. לבד בעולם, כי בארצות אחרות המצב דומה.(חוץ מסקנדינביה ) אנחנו שקופים. לא רואים אותנו. ויש יותר ויותר.. אבל עדיין לא רואים אותנו. כמה אנשים צריכים עוד לסבול, עד שמגיבים, עד שיעזרו לנו? עד שאי אפשר להתעלם בנו? יבוא היום, אני בטוחה, רק שאני לא יודעת, אם אני מחזיקה מעמד עד אז. 

הציעו לי 75 % בעבודה, וזה טוב, ככה אני לא חייבת לרוץ מפה לשם, כדי לחפש עוד עבודות בניקיון ועוד עבודה נוספת. אבל אני גם מפחדת .האם אני אתמודד עם הלחץ? שווה ניסיון, בכל מקרה, אני רוצה להיות חזקה. אני לא מסוגלת לנסוע באוטובוס, אז אני חייבת להשקיע המון כסף לדלק. המון. אבל אין ברירה. באוטובוס אני מייד מתעלפת. 

בבוקר קמתי כבר עם לחץ בחזה, בראש, אני חלשה, לא לגמרי בסדר. אני צריכה לדאוג לעצמי, לטפל בגוף שלי כמה שאפשר. 

In den letzten Wochen höre ich einen Ton im Ohr. In der Regel einen sehr tiefen. Entweder ist er langgezogen und ununterbrochen, oder aber auch mit Unterbrechungen... tuuuuut... tuuuuut.. tuuuuu... Bei sehr grossen Strahlenbelastungen, wenn ich umgeben bin von Smartphones und WIFI, schnurlosen Telefonen etc.. ist der Ton sehr sehr hoch und "spitz". Als ich den tiefen Ton zum ersten Mal hörte, als ich in diese Wohnung einzog, da dachte ich, es sei eine Maschine im Haus. Dann hörte ich ihn auch, als ich bei Freunden war, und wunderte mich. Und als ich einmal in mein Auto stieg, und der Ton war auch da hörbar, wusste ich, er kommt nicht von aussen, sondern ist in mir. Tinnitus. Man sagt in vielen Faellen entsteht ein Tinnitus bei grossem Stress fuer den Körper. Nun über mangelnden Stress kann ich in den letzten Monaten wirklich nicht klagen. Mein Körper war und ist einem Druck ausgesetzt, der nicht normal ist. Er ist Schmerzen ausgesetzt und Symptomen, die ihn schwächen, weiter und weiter.. Er tut mir leid mein Körper, und ich würde ihm gern Ruhe geben, Erholung, ich würde ihm gern alle Zeit geben, die er braucht, um sich wieder zu fangen. Aber das ist nicht möglich. Weil es ohne Arbeit kein Brot gibt. Für das Gesundheitsministerium gibt es unsere Krankheit nicht. Es gibt uns insgesamt nicht. Wir sind unsichtbar, man sieht uns nicht. Hilft uns nicht. Die Sozialversicherungsanstalt unterstützt uns nicht, weil es das, woran wir leiden einfach nicht gibt. Keine Anerkennung, keine Hilfe. Wir sind allein. Allein auf der Welt. Denn in anderen Ländern ist es nicht anders, vielleicht in Skandinavien. Aber wir werden mehr und mehr. Immer mehr Menschen leiden an diesen Symptomen und es werden mehr werden. Wie lange wird es dauern, bis man uns nicht mehr übersehen kann, weil wir so viele sind? Ich bin fest davon überzeugt, dass man uns irgendwann nicht mehr ignorieren kann - nur, ob ich bis dahin durchhalte? 

Nun hat man mir eine 75% Stelle angeboten. Das ist toll, so brauche ich nicht von hier nach dort zu rennen, um zusätzliche Arbeit zu suchen, aber werde ich dem Druck standhalten? Druck, der für andere normal ist. 

Ich werde es versuchen, das ist klar. Und ich werde nicht mit dem Bus meine Hausbesuche machen können, das ist auch klar. Bus fahren ist nicht drin zurzeit. Daher werde ich sehr viel Geld für Sprit ausgeben müssen. Aber es geht nicht anders. 

Heute morgen bin ich schon mit leichtem Druck auf der Brust aufgewacht, mit Druck auf dem Kopf, ich bin nicht 100% in Ordnung. Ich muss auf mich achten, sehr aufpassen auf meinen Körper. So gut es geht.

01.03.16

את מדמיינת! Du bildest dir das nur ein...

יום ראשון בעבודה במקום עבודה שעזבתי אותו לפני כחצי שנה. התפקיד, עובדת סוציאלית שצריכה לבצע בעיקר ביקורי בית. אבל גם עבודה במשרד. לכתוב דוחות. אפשר לקראת ערב, כשכולם כבר עוזבים את המשרד. לפעמים גם נוכחות במשרד, לעזור שם. 

ובדיוק כבר ביום הראשון בעבודה צריכים אותי (כי סוף חודש, תחילת חודש הבא, והמון מטפלים ועובדים זרים באים למשרד, להגיש את יומן הנוכחות שלהם. 

תפקידי היום הוא, לשבת בקבלה, לקבל טלפונים, טוב, לא נורא, זה טלפון קווי, מול מחשב קווי. אבל המון תנועה, נכנסים ויוצאים. וקולגות, עם סלולריים דלוקים, טוב יהיה בסדר.

בוקר, 8:30 יופי להיות בעבודה, כמו בן אדם, לקחתי גאבא, ויט סי ואני לבושה עם חולצה וכובע חוסמים קרינה, לפחות חלקית. יהיה טוב

קולגה יושבת על ידי, הסמרטפון מולה, אני מבקשת להרחיק אותו ממני. היא עושה זאת. 

מרכז העיר, מעל הגגות, אני מרגישה נורא, אנחנו מוקפים באנטנות, אני מתיישבת. טלפונים. טוב, לא נורא. הכל בסדר. 

בוקר 09:00 הלחץ על הראש התחיל כבר אבל אני רוצה להתעלם. יהיה טוב

בוקר 09:30 שעה עברה. רק שעה. עובדת זרה נכנסת ומתקרבת עם הסמרטפון ביד, אני מתרחקת, כמה שאפשר, מרגישה אותו, לא נורא. תמשיכי. 

שתי קולגות מתיישבות מאחוריי, מדליקות את הסמרטפון ומאזינים למוסיקה מהאינטרנט. אני מרגישה דקירות בגב. תסתובבי, או יותר טוב, קומי ותעמדי

אני עומדת על יד הדלפק, הלחץ מתחיל לרדת לצוואר, חזק כאילו אני נחנקת, באזור בלוטת התריס במיוחד, וחם לי,נורא חם לי

רק 10:00 ואני בורחת מהדלפק למטבח, אולי פה יש הקלה, כי אין חלון, אני מודדת את הקרינה, ולא, לא יותר טוב, 0.1343 ואפילו 0.2334. זה כבר הרבה בשבילי, אני מכירה את עצמי. 1.223. לא להתייאש. יהיה טוב. תחזיקי מעמד. את צריכה את הכסף, צריכה את העבודה הזאת

על יד הדלפק, בחדר המתנה של העובדים זרים יש כבר 3 עובדים זרים שמחכים, כולם משחקים עם הסמרטפון שלהם, אחד מדבר, הלחץ עולה, דרך הכובע אני מרגישה אותו. אני מטושטשת. לא נורא. אני עושה את התרגיל של יהודית, עיסוי בראש. אולי זה יעזור

אני צריכה לחשוב על עמיר, הוא המשיך עוד 8 שנים בעבודה בהייטק, אף אחד לא התחשב בו, אבל הוא המשיך, עם כאבים נוראים, אז יאללה, גם אני מסוגלת. אבל הלחץ במצח עולה. הטלפון מצלצל, דברי, ותתעלמי, לא לחשוב, לא לחשוב, ולא לפחד

אנשים מסתובבים, אני בורחת, לאן? טוב, לא חשוב, העיקר לברוח, לשירותים, יופי לשירותים. להתאושש שם. רק 10:30 ואני הולכת למנהלת, שואלת "כמה זמן את צריכה אותי במשרד? עד איזה שעה?" 

כמה שאפשר,עד צהריים, אם תוכלי" אני כבר לא יכולה. אבל לא להגיד, לא להתבכיין. תהיי חזקה. תחשבי שעמיר החזיק מעמד 8 שנים, עם כאבים נוראים. גם את תוכלי להשאר היום. הכל בסדר.

קולגה הגיעה, שמחה, שאני חזרתי ואני מחבקת אותה, אחרי שבררתי שאין לה סמרטפון על הגוף. חיבוק חם.  "יש לי גם ידיד עם התופעה" היא אומרת. "אבל הוא במצב יותר גרוע ממך" טוב, יכול להיות. אבל איך היא יודעת באיזה מצב אני? עובדה שאני כאן. אני מחייכת, אני לא מתעלפת. אני במצב טוב. 

אני מסתובבת, שמה את הטלפון בדלפק ומעריכה את המרחק לסמרטפונים הקרובים ביותר, יש 3 שמדברים באזור המתנה, יש 2 שמורידים משהו מהאינטרנט , ויש את האנטנות מבחוץ. איפה המקום הכי הכי טוב בשבילי? אין. אנשים נכנסים, מביאים את היומנים , עומדים על ידי, אני קופצת קצת הצידה, מחפשת מהר את היומן החדש, ונותנת להם, "להתראות".לצאת. אני צריכה לצאת. אני רוצה לבכות. דפנה אומרת, שאסור לבכות במקום עבודה. צודקת. אני מחייכת וחושבת שכל אחד רואה מה קורה איתי. לוקחת כדור עדביל. בטח שזה יעזור מייד. אני צריכה לשתות, מיים, תה, ולא לחשוב

אולי להסתובב פנימה, לפטפט קצת עם הקולגות .במשרד יושבות 6 עובדות כל אחת עם הסמרטפון מולה. כמובן. גם אני ישבתי ככה. אם לא מרגישים כלום, הסמרטפון הוא דבר מאוד נחמד. כיף.

עוד פעם לצאת לפרוזדור, הרחק מאנשים, יש גם פה לחץ. קולגה באה ואומרת לי"צאי החוצה, לנשום אוויר. את רוצה להתעלף לי? זה לא שווה." היא צודקת. לשתות מיים. לאכול בננה.

מול המעלית, לא אני לא נכנסת, יותר מדי אנשים כבר ממתינים. לרדת ברגל 7 קומות, לא נורא, מתיישבת בחוץ, לא באמת הקלה, יש המון אנטנות במרכז העיר, "מרכז הקרינה" באמצע העיר. ויש "עץ אנטנות" חדש, שלא היה לפני כחצי שנה. לא שאין מספיק אנטנות. אבל כנראה שהיה צריך יותר. יותר זה תמיד טוב, יותר קליטה, יותר גיגה, יותר סמרטפונים ויותר וייפיי, יותר קרינה והרבה יותר כאב. כאב, שהאחרים לא מרגישים. למה אני? אני לא נורמלית כנראה

מה לעשות? אני רוצה למות. לא, אני צריכה לעלות, 7 קומות ברגל, כי יש יותר מדי אנשים שממתינים כבר למעלית. אין לי כוח, ויש לי קוצר נשימה. לא נורא, העיקר לא להיות במעלית. לפחות אחד מהאנשים שממתינים יקבל שיחת טלפון, וזה יכאב. השני ישלח וואטס אפ. וזה יכאב לי. והשלישי יחייג, מה הטעם, להגיד לו שלא מדברים בטלפון בתוך מעלית? הוא לא יקשיב. ככה זה במעלית, אני יודעת, בגלל זה עדיף ברגל.

עדיף ברגל, התעמלות. התעמלות עם לחץ בחזה, שלא עוזב אותי, חם לי, ואני מורידה את הכובע. אולי יותר טוב לי בלעדיו? אני מסתכלת בשעון, הזמן לא חולף, אני גמורה, לקחתי כבר עדביל, לא? לא כדאי עוד אחד. בא לי לבכות .אסור לבכות. עוד שעה, ואני אשאל אם אפשר ללכת הביתה. עוד קצת, עוד להחזיק מעמד. לא ביום הראשון כבר להרים ידיים. עוד יום יומיים ואת תוכלי לצאת לביקורי בית, וזה יותר טוב. חכי ותחזיקי מעמד. הכל כואב, אני מטושטשת והלחץ הוא בכל הגוף.אבל הראש, הראש המסכן שלי, .כאילו איזה מכשיר לוחץ לך מכל הצדדים על הראש, כדי להקטין אותו. "קוועטש" כזה. הראש המסכן. 

אני שואלת את המנהלת אם אפשר ללכת. 4 וחצי שעות החזקתי מעמד. כן. אני מטושטשת ורוצה לישון. רק לישון. 

אני יוצאת. קולגה אומרת לי: "זה הכל פסיכולוגיה! את מדמיינת" ובמקום לתת לה סטירה מצלצלת ולהגיד לה "קרוב אצלך" אני צוחקת בצורה קצת היסטרית

Heute ist mein erster Arbeitstag bei der Firma, die ich vor ca. einem halben Jahr verlassen habe. Sozialarbeiterin, die in der Hauptsache Hausbesuche machen muss, aber auch Büroarbeiten, Berichte schreiben. Das ist gegen Abend möglich, wenn fast alle schon gegangen sind. Manchmal ist auch Anwesenheit im Büro gefordert, besonders gegen Ende eines Monats, Anfang des nächsten. Pflegerinnen und Pfleger, GastarbeiterInnen kommen zu dieser Zeit um ihre Zeiterfassungsbögen zu bringen. dann muss im Büro geholfen werden. 

Und ausgerechnet heute an meinem ersten Tag muss ich ins Büro. Klar, es ist Anfang des Monats. 

Meine Aufgabe heute ist es, am Empfang zu sitzen, am Telefon. Nicht schlimm, es ist ein Festnetz-telefon, ich sitze am Computer der eine LAN-Verbindung hat. Aber viel Bewegung, viel los, viele Mitarbeiter mit ihren Smartphones. Alles wird gut.

8:30 Gut bei der Arbeit zu sein, wie ein normaler Mensch. Ich habe GaBa genommen heute morgen, und Vitamin C, trage eine Kappe und ein Hemd, welche Strahlen abweisen, wenigstens teilweise. 

Ich setze mich an meinen Platz, eine Kollegin sitzt neben mir, ihr Smartphone direkt vor meiner Nase. Ich bitte sie, es von mir zu entfernen. Sie tut das. 

Mitten im Stadtzentrum, in der 7. Etage, hoch über den Dächern, ich fühle mich schrecklich, wir sind umgeben von unzähligen Antennen. Ich setze mich, Telefonate gehen ein. O.k. nicht schlimm. Alles ist gut. 

 9:00 und der Druck auf dem Kopf hat schon angefangen. Ignorieren! Alles wird gut. 

9:30 Eine Stunde ist rum. Erst eine Stunde. 

Eine Philippinin kommt herein, trägt das Smartphone vor sich her, nähert sich. Ich weiche aus. So gut es geht. Spüre es deutlich. Egal. Mach weiter. 

Zwei Kolleginnen setzen sich hinter mich, hören Musik aus dem Internet an ihrem Smartphone. Ich spüre einen Stich im Rücken. Dreh dich um. Oder besser steh auf und bleib stehen.

Ich stehe neben der Rezeption, und der Druck breitet sich auf den Halsbereich aus, vorwiegend in der Gegend der Schilddrüse, als ob ich ersticke. Mir ist heiss. Schrecklich heiss.

Erst 10:00 und ich fluechte von der Rezeption in Richtung Küche. Vielleicht ist es hier besser. Hier sind keine Fenster. Ich messe mit meinem Messgerät. Nein, nicht besser. 0.1324 und 0.2434. Das ist viel für mich. Ich kenne mich. Aber nicht verzweifeln. Alles wird gut. Halt durch! Du brauchst das Geld, brauchst diese Arbeit.

Direkt neben der Rezeption, im Wartebereich der Gastarbeiter sitzen 3 Philippininnen, alle beschäftigen sich mit ihren Smartphones, eine telefoniert, der Druck steigt an, ich spüre ihn am Kopf durch meine Kappe. Ich fühle mich benebelt. Egal.

Ich muss an Amir denken, der noch 8 Jahre im Hightech-bereich gearbeitet hat, ohne dass man Rücksicht auf ihn genommen hätte. 8 Jahre mit schrecklichen Schmerzen. Komm, das schaffst du auch. Nur heute. Aber der Druck in der Stirn steigt an. Das Telefon klingelt, geh ran und sprich! Ignoriere den Schmerz, nicht dran denken, nicht dran denken, und vor allem keine Angst haben. 

Menschen kommen und gehen, ich flüchte. Wohin? Egal, Hauptsache flüchten. Zur Toilette. Ja, zur Toilette. Ein wenig Ausruhen. Erst 10:30. Ich gehe zur Chefin und frage sie: "Wie lange brauchst du mich heute im Büro?" "So lange, wie du kannst, bis zum Mittag etwa." 

O.k. ich kann schon nicht mehr. Aber nichts sagen, nicht jammern. Denke an Amir, der 8 Jahre mit schrecklichen Kopfschmerzen ausgehalten hat. Und du hältst auch durch, wirst es schaffen. Alles wird gut. 

Eine Kollegin kommt, freut sich dass ich wieder zurück bin. Sie drückt mich, aber erst, nachdem ich mich vergewissert habe, dass kein Smartphone an ihrem Körper ist. Umarmung. "Ich habe auch einen Bekannten, der das Gleiche hat wie du," sagt sie, "aber er ist viel schlechter dran als du." 

O.k. kann sein. Aber wie kann sie wissen, wie es mir geht? Tatsache, dass ich hier bin. Ich lächle. Und ich kollabiere nicht. Es geht mir gut. 

Ich drehe mich um. Stelle das Telefon auf die Rezeption und stelle mich hin, schätze die Entfernung zu den Smartphones, die sich am nächsten zu mir befinden. 3 telefonieren mit ihren Handys, 2 laden Musik herunter. Wo ist der strategisch beste Standort für mich? Es gibt keinen. 

Menschen kommen und gehen. Bringen ihren Zeiterfassungbogen. Stellen sich dicht neben mich. Ich springe ein wenig zur Seite, suche den neuen Plan und drücke ihn ihnen in die Hand "Bye!". Ich muss raus, nur raus. Ich möchte weinen. Dafna sagt, auf der Arbeit darfst du auf KEINEN Fall weinen. Sie hat recht. Ich lächle. Und denke, dass jeder sieht, was mit mir los ist. Ich nehme eine Ibuprofen, die wird bestimmt helfen. Und ich muss trinken, Wasser, Tee.. nicht nachdenken. 

Vielleicht sollte ich ein bisschen ins Hauptbüro? Etwas mit den Kollegen quatschen. Dort sitzen 6 Kolleginnen, jede hat ihr Smartphone vor sich liegen. Klar. Auch ich sass mal so dort. Wenn man nichts spürt, keine Beeinträchtigung hat, ist das eine wunderbare Sache, und cool. 

Nochmal in den Flur. Ich spüre den Druck. Eine Kollegin kommt und sagt "Geh mal runter, raus, zum Luft schnappen. Willst du mir umkippen? Das ist doch die Sache nicht wert." Sie hat recht. Wasser. Eine Banane. 

Vor dem Aufzug. Nein, ich kann nicht. Zu viele Menschen warten schon davor. 7 Etagen hinunter. Egal. 

Ich setz mich draussen hin. Keine wirkliche Erleichterung. Viele Antennen um uns herum, im Stadtzentrum. Das "Strahlenzentrum" wie ich es nenne. Und es gibt einen neuen Antennenbaum, der vor einem halben Jahr noch nicht da war. Nicht, dass es nicht genug Antennen gab. Aber anscheinend brauchte man noch mehr. 

Mehr ist immer gut. Mehr Empfang, mehr Giga, mehr Smartphones, mehr Strahlenbelastung und mehr WIFI, und viel viel mehr Schmerzen. Schmerzen, die die anderen nicht spüren. Warum spüre ich das? Ich bin nicht normal. Anscheinend.

Ich möchte sterben. Nein, ich muss rauf, 7 Etagen zu Fuss. Denn es warten schon zuviele Menschen am Aufzug. Keine Kraft, und Atemnot. Aber Hauptsache nicht mit ihnen im Aufzug. Einer wird mindestens telefonieren, und das tut weh, ein anderer wird einen Anruf bekommen, was mir auch weh tun wird, der dritte wird eine Whats app schicken. Was macht es fuer einen Sinn, ihnen zu sagen, dass man im Aufzug nicht telefonieren sollte? Es hört eh keiner hin. Ich kenne das. Daher lieber zu Fuss. 

Lieber zu Fuss. Das ist Training. Training mit Druck auf der Brust, Druck der nicht aufhören will. Mir ist heiss. Und ich setze die Kappe ab. Vielleicht geht es besser ohne sie? Ich schaue auf die Uhr. Die Zeit geht nicht rum. Ich hab schon eine Advil genommen, nicht? Nicht noch eine. Ich bin fix und fertig. Und ich möchte weinen. Weinen ist verboten. Noch eine Stunde. Und dann kannst du fragen, ob du nach Hause kannst. Noch ein bisschen durchhalten. Nicht gleich am ersten Tag das Handtuch werfen. Noch ein zwei Tage und du kannst Hausbesuche machen. Und das wird besser sein. Noch ein bisschen durchhalten. Ich habe Schmerzen. Und der Druck ist im ganzen Körper spürbar. Ich bin benebelt, kann nicht klar denken. aber der Kopf, mein armer Kopf. Es fühlt sich an, als ob eine Maschine den Kopf von allen Seiten einquetscht. Der arme Kopf. 

Ich frage die Chefin, ob ich gehen kann. 4 Stunden habe ich es ausgehalten, und ich bin voellig benebelt, durcheinander, will ins Bett, nur noch schlafen. 

Ich gehe. Im Rausgehen sagt eine Kollegin: "Alles Psychologie! Du bildest dir das nur ein!" 

Und statt ihr eine schallende Ohrfeige zu geben und zu sagen:"Vielleicht bald auch bei dir.." lache ich ein wenig hysterisch.