19.10.16

My EHS Story

Want to tell you my EHS-Story.
It is 10 years old.
I am now 58, my name is Noa and I am a socialworker, I am devorced with 2 daughters, 31 and 36 years old, they live in German.
I live in Israel over the last 7 years.
But still in Germany, I know exactly the year, it was 2006 and I was 48 years old, I realized that I suffer from EHS, in these times there was no name for it. I didnot know, that other people suffer, too.
One day I was sitting with my laptop in my flat, searching s.th. in the internet, of course it was a wifi connection, it was so practice, you did not have to have cords, cables, wonderful!! I had also a cellphone, which I loves very much, it was not a smartphone, I think the smartphones came out much later.
I was sitting and talking on the phone (the cellphone ) with my friend Sally.
And suddenly - wow, I never have headaches, but there it was, a headache, which I never knew, did not think about the reason, but told Sally, that I have headache. We went on talking, I looked in the internet and found some things. And then a few minutes later - the pain went to the throut and to the neck, on both sides, like something was pressing his hands on both sides. Not very nice. Little bit frightening.
I told Sally, that it became worse, but of course I kept on talking to her. There was no reason to close the telefon.
And then - some minutes later the pain went to my brest, oh... wow, it is near the heart, this was frightening, and then there was a sudden nausea, wow maybe I have to vomit.
Told Sally "bye I am not o.k. going to the bathroom"
Went to the bathroom and - slowly slowly all the symptoms were gone, no nausea, no pain.
Nice, I went back to the telefon and my laptop and told Sally that I am o.k. again. Wonderful.
But - the pain came back, the nausea, too. Closed the telefon quickly again and went to the bathroom.
Again the pain and all the symptoms dissapeared.
Wow I thought about, whether there was a connection to my activity, but how can this be? Telefone and Internet? Funny. Cannot be.
Anyhow, I didnot go on talking to her, because was not possible, I tried it several times, but no chance.
I asked a friend how was an expert of any mechanical and electronical things "could there be a connection?"
"I do not think so," he said, "but try to buy a wired telefon again, and make a wired internet connection and you will see what happens. Maybe you are a very very sensitive person, everything is possible.
I did what he said, and - no pain anymore, no nausea, no pressure on my body, on my heart.
I forgot about this adventure and one year later I was in Israel for holiday, going to a region with not much signal, when a friend of mine, Jakob was ringing. It was an old cellphone, a Nokia, the black one, you could sms and talk.
After a few minutes already I felt the same symptoms a one year ago, and was very dizzy. I told him, I cannot go on talking, it is too strange and too painful.
What was happening to me?
I did not talk very much on the phone, because of these symptoms, And half a year later I felt these pain and headache in a building with a celltower on the roof. But it was more, I felt, that I was looking for words, I didnot find the words, stopped thinking, there was NOTHING in my brain. Frightening.
Because it was together with the symptoms I already knew, I made a connection but did not know why, because I did not talk with my cellphone.
but when I went out of the building I saw the big celltower.
After this event I made some attempts, going in, staying there, going out, waiting.
It was like switching the light on and off. but it took some time, maybe little bit more than half an hour.
And when I left the building, it took me more than one hour to get clear.
So, when I was looking for an apt. or a job, I was always looking, if there was any celltower on the roof.
Many jobs I cancelled because of this reason. Many GOOD jobs.
I came to Israel 2009 and also here it was the same, could not work or live in a building with a celltower.
this was a big limitation. But I got a job in a hospital 2010 - a part time job, on the roof of Hadassa hospital Mount Skopus in Jerusalem was a celltower.
But I had to work only 25 % so every day littel bit more than 2 hours. But I felt it. My brain was not so clear, as it was out of the building.
I could drive bus, talk and surf with my new smartphone which I bought in 2011, forgot my symptoms and thought, they had dissapeared. Never heard of somebody who has EHS, never heard about EHS, people asked me "wow! So you are the only one who feels a celltower. this is strange."
Strange.
Very strange.
I went one year back to Germany, and got back to Jerusalem in 2012, found a job in a privat agency, had to make housevisits by old people who get hours from socialservices.
Now there where already celltowers on EVERY hospital, EVERY elderly home, and nearly every social service, all the good places where a socialworker can work and get a little bit more money than in privat companies, but I had no choice.
Everything went on like "normal", I talk a lot with my smartphone, surfed everywhere, in the bus, in the car, in the elevator, did not see any reason to stop this. Even I heard, that talking in the elevator is not good, because it is high radiation. But I did not feel it. So I didnot care.
Until last year, september 2015 when I got another job, with much more money, also in a privat company, the same work.
But - with MUCH more work with a Smartphone which I got from the boss. (so now I had 2 Smartphones, a private one and one from work) I lived in Raanana, left Jerusalem, and the story get worse soon.
I saw, that on the roof of the office was NO Celltower, but there where some opposite to the office, on a mall. Did not think about this.
I had to take care on every task only with my smartphone and we all where in a whats app group, so when I did not take notice one or two hours, i had already more than 100 new whats apps on my phone. Uffff.. and dont forget the mails. Many many mails, which I had also pay attention with my smartphone. And the phone calls, which come in when I was sitting in my car, when I was on my way, when I wanted to go home, there was no hour left, when I was "free" of this. Only the Shabbat, religious people keep Shabbat, this means they do not answer to phones or surf in the internet, nore watching TV and Radio. So was I. I was religious.
In my job this was ok because in Israel more people are religioes. and the Shabbat is a day off like sundays abroad.
In my aptm, in Raanan I did not feel good, I could not sleep, woke up on 4 o clock with tachycardia, my heart run. (have to say, that in 2010 I went through a heart surgery on open heart, aortic valve replacement and because of complicatioins I got a pacemaker)
So, I was putting my bed from one side to another, asking myself if there was any connection to the place it stood. Because some symptoms where like the ones I knew already.
Everywhere I felt the same.
In my work place, I began to forget a lot, really a LOT of things, was sitting with my collegue and after some minutes I did not know about what we talked. THIS WAS FRIGHTENING and I thought I began to get Alzheimer.
But - when I went out, I could remember, it was only VERY severe, when sitting in the office. The two girls kept on writing whats app the whole day, my boss also. I was sitting in a corner, where outside one electricity pylon was standing, in this corner I could not sit. my brain was dizzy, very dizzy, I went two meters in the room, and then it was better.
I told my collegues, and the where laughing. What is the connection??? sounds strange.
In one office in Herzliya, nearby, was our team meeting. was a building of the city administration, (Hadar Street No. 2, I think it was, ) on the building a gib celltower, and in the building also the ministery of interior. Poor workers!!
I felt dizzy every meeting, like I was drunken. My college, who was sitting there the whole week, said, that she also "did not like" the celltower.
She was afraid, but had no symptoms.
Suddenly, from one day to another I felt my smartphone when I hold it in my hand and wrote sms, or whats app or whatever. I had many apps, even a RED ALERT app (when they are sending rockets from Gaza to Israel you can see, where is red alert, and where do you have to hide, but this was really not necessary, because you hear the sirene, only people who love MORE Apps load it. I was one of them. I wanted to be updated EVERY minute. Had an walla app, a ynet app, an app of German news, a red alert app, an app from Radio Jerusalem or Radio Tel Aviv and so on.
(I must laugh, when they tell my now, "maybe you only hated the technology" . I ask you, this sounds like I was hating my cellphone? I wrote whats app even in the desert, sending pictures to my daughters, until they said "Mum, enjoy your day, and do not send pictures from every corner of Israel."
Some weeks later I could not hold the smartphone without pain, pain in my head, strong pain. every whats app which I send and was sending to me, I felt like a strong pain..
I felt the smartphone of my boss, who was sending whats app when we where together in the elevator., Was so dizzy.
So I stopped to be with her there, I went the stairs, I was sure there was a connection.
My situation became worse and worse, but I had to go on with my work.
I told the boss, I will leave and go back to Jerusalem. Maybe everything was "too much" for me. I hoped, that everything will be better, back in Jerusalem, in anothe job, with less activity on the cellphone.
Came back to Jerusalem, began a new job, again in a privat company, again on the first day I got a smartphone. Wow, it became worse every single week, every day.
I went on working 1 months, and then I got in connection with Dr. Shalita, who knows about the symptoms of EHS, I wrote an email, told him my symptoms, and asked what to do?
He told me he is in pension but my symptoms are 100% EHS. Wow.
He send me to a man, who sells grounding devices, like sheats for pillows. and blankets, you had to put the cable in the socket, the hole for the grounding.
I thought it would help, my hope was very high. I wanted to live again! Like everybody. And not suffer.
People laughed at me, when I told them, what is happening to me. "you are crazy" or "maybe you have a big psychological problem".
Again I wrote to Dr. Shalita, now he told me, to come in contact with a young man, Amir, who left his work in high tech because of this problem. So, there is someone else, who has the same problem??? I thought. Wow. I am not alone.
This was the best day, when I came in contact with Amir. But he was not very mild with me. I was looking for a quickly solution, maybe a smartphone with less radiation, or shielding jackets, something that allows me to work!!!
He said: NO way. You have to 1. Learn about radiation, 2. measure with a meter 3. avoid radiation where ever you can. 4. when there is no choice, you have to buy shielding clothes.
I was not easy, told him, maybe he want to only sell s.th. but he even did not want to sell me shielding clothes, before I have learned enough, the meter was not so expensive as shielding clothes.
Amir had created a group in fb, I came in contact with more EHS Sufferers, wow, are there more than 2 who suffer from this very rare symptom?
I turned out, that MANY people suffer, many of them do not make the connection to their cellphone, many others do not want people around them to know about this "strange and rare phenomenon" which nobody knows about.
There are VERY few doctors, who know EHS, VERY few who take you seriously. My very kind and nice doctor, I loved her, was telling me, "maybe you do want a "light medicine for panik attacks". ooookaaay.. I was sad, and it hurts me, that she said s.th. like this, but this was the last time I saw her.
Amir and the people of the support group helped me more than any doctor, told me, what THEY do, when they are exposed to radiation, teached me very important things about radiation, about the HF high frequency and the LF low frequency and how to measure it. How to learn to live with these symptoms, how to learn to assess the pain, how to learn about the own body, how long can he stay in a special situation, with radiation like this or another, higher or lower. how to minimize the use of cellphone and wifi and wireless Telephone at home (which is much more than a celltower, you will not believe!!) how to handle with cellphone, when the job aks for it. how to get rid of at home.
The symptoms went on, stronger, the pain was there, when I jumped to the bus, only 3 stations and I had to go out of the bus, dizzy. The company only paid for the bus, not for fuel. But I could not make my visits by bus. So I began to invest a lot of money, only to sit in my car, without all these cellphones.
At home I "threw away the DECT Phone, and the wifi, got a wired internetconnection, which does not hurt and there is no radiation from it, I went out of all whats app groups, told the people around me, not to send me messages, and please not to call me on the cellphone, only on the landline.
Was hard, because with the girls I only could be in contact now with mail. But they love whats app. So... no chance. I am now "not cool" I will no more use whats app.
Amit told me, how to close some things on the smartphone, to get much lower radiation.
close the internetconnection most of the day.
close the bluetooth button.
close the wifi button.
and use a headphone with air, when you really have to use your cellphone.
do NOT open the cellphone in your car. there is high radiation, when a call comes in!
do NOT open it, in the elevator, also very high radiation which somes back to EVERYONE in the elevator, if not thinking about you, but think about the children!!
do NOT open it in the bus, even if EVERYONE does it, it will hurt you ,it is all like a faraday cage.
One day, the price was high, I lost my job. it was becoming bader and bader with me, I was only a part of a human being, I ask the boss if I could ask the workers to close their phones, during the meeting, we where sitting in a VERY small room with about 10 workers with their phones. I was NOT allowed. So I made a big mistake and told them "so I maybe have to leave, because I suffer from very high pain" I was dizzy and in panic. So, they asked me "so we should look for a new social worker?" and I said "yes"
Later, when I was at home I regret, because I need my work, I wanted to stay, but could not.
So, without work and soon without aptm, there was only one rabbi, who "saved" me, let me live in one house he didnot use. in a big privat house with 8 rooms, there where only ONE single room without radiation and this was like a wonder for me. the other rooms had a wide view, to all the celltowers in the neighbourhood.
this was the first time since months, I felt VERY low radiation. one window I had to shield with Aluminium, but the rest was o.k. in this room. when I went into the bathroom or the kitchen, the radiation was higher, I avoided going there very often. Stayed in my room, and tried to reorganize, to get better, Began to make yoga every day, to meditate My whole body was like "burned", like half a perso, very weak and tired.
After one month I found a job again, got the permission, to open the cellphone only once in a few hours.
I found an aptm with nearly NO radiation, with a landlord who does not want wifi. it is a privat house, where only he and his wife live, above me. I have the "cellar-aptm", but it is nice, with a small yard in front of.
I slowly slowly got better, not when I am exposed to radiation, but the rest of the time at home I feel good. I made a lot of Qi Gong in the last months, every day, and several times a day. I cannot go out to work without a very strong programm, it takes me more than an hour preparation. 1. the Five Tibetan Exercise 2. breathing exercise 3. Meditation 4 Qi Gong pratice for stresstimes, and some akupressure points.
When at work, I go into a park with low radiation, and make again exercises in my break.
I do not know, how the future will be, I have to go on working some 7 or 8 years, until I will get a very low pension.
But, how can I go on in this worl full of celltowers, wifi and more and more stronger and stronger Smartphones, which hurt me and make me dizzy?
The plans for more and more wireless devices are there, and soon they will us wifi from space, from the earth from every place of the world.
What I went through in the last 10 months, when it got worse, I cannot describe, never ever I heard so much ridicule, never ever I saw so much people who do not believe what I am saying and feeling.
Often they say "but there is wifi all over. You have to get used to it. you have no chance."
So, why did I begin not to get used to it?
I liked the technology.
But maybe I liked it too much.
I asked myself several times, "why?" or more "why this?" any other illness is taken seriously from every other person, including the boss.
My future?
Let me first tell you about my present.
I go to work every day, but it is hard, I am suffering from pain, pain in my head, pain in the stomach, pain in the musles, (thats why I have to make exercises every day to be in the best condition which is possible), pain in my eyes, in my office I hardly can see, (very high radiation there from many many celltowers around, and many smartphones from workers and clients) on my visits to old people I suffer also, because also old people have smartphones, wifi for the foreign worker, a DECT is in EVERY household and so on.
I fell pressure on my breast, heart palpitations, tachycardia, dizzyness, nausea, cognitive failures. pain in many joints and a very very loud Tinnitus which surrounds me every day and every night, also at home, since the situation got worse.
There is only one doctor who knows these symptomes and connects it to cellphone radiation, but he takes a lot of money, to see him, he is already in pension, the second one is helping with the "war against wifi at school" but is also very busy. my current doctor also knows EHS. thanks G-d.
I go to work and back to my home, to rest.
I do not go to cafe, to cinema, or to theater, to an event with many people, because a crowd of people menas also MANY MANY SMARTPHONES. high radiation. and every place where an event can take place is with wifi.
if I have to go to hospital, to check my pacemaker, it takes me days after it, to rest and get rid of the symptoms (in every hospital is wifi and there are many wireless devices, most of the hospitals have a celltower on the roof), have to go into the elevator to the 10th floor, but do it by feet, because also every doctor uses his cellphone and many many other people too.
When I have to visit the doctor, in Israel the "normal doctors" are sitting in the health insurance, every doctor in one room, the whole building of EVERY health insurance is with wifi AND Celltowers on the roof. to get to the doctor means, to come out more ill than I got in.
I am looking for a job without radiation, but there isnot. there is not a SINGLE place in this country without radiation.
You can find a place by chance., between some buildings or in a lonely park with trees, and you will be very glad.
But a working place without radiation? where I could survive and work in a normal way without pain?
there is no.
And if I should EVER loose my job again, I have to sleep on the street, cannot buy bread.
Because our government does not recogneize the desease. There will not be any penny for disability to work.
But we, all the EHS sufferers are disabled people.
So, me, and all the others, who - like me - think every few weeks about suicide will have to go on with pain, every day, every hour, every minute, that we work.
But the worst thing of all, that nobody sees our pain, nobody believes and many are laughing.
This makes the pain much more difficult.
I am fighting. I am trying not to think about the future, not to ask myself, where will I be in one year? in two?
I try to see only this single day, only the minute I live in. how I feel right NOW?
Amir says "you are feeling good in this special minute? So celebrate this minute!!"
And he is right.
So now, that I know, that there are so many EHS sufferers all over the world, because there are international groups, I see, that I am not alone. Everybody with EHS is a single wonder, a human being with the ability to survive in a very very toxic environment.
Every EHS sufferer is going through the same diffifult situations, is going to the same "ignorance" of the people surrounding them. (there are very few, who understand and help and see, what happens, but also them, they are not seing, that this could also happen to them. It is only we, who are strange. In everybodies eyes. Only who feels suddenly the pain, and also sees the connection, will really understand
ראש הטופס
אהבתי
אהבה
חחח
מדהים!
עצב
כעס
תחתית הטופס


22.07.16

עונש Strafe

רציתי לברוח, כמו שאני תמיד בורחת בעת האחרונה. לברוח מהקרינה, שכה כואבת לי. עובדה, שאף אחד לא מבין, ולא מאמין. ובצדק. כי לא רואים קרינה ולא שומעים או מריחים כמו כימיקליים אולי. אבל לי כואבת כל קרינה, כל סלולר, כל אנטנה סלולרית על הגג וכל רשת וייפיי. כל טלפון אלחוטי. (במיוחד הוא מקרין מאוד חזק)
רציתי לברוח, כמו שאני יודעת לברוח בזמן האחרון, ובקשתי "לא להשתתף ביום כיף" בעבודה. כי יום הכיף הזה הוא יום סיוט בשבילי. במקום שהוא התקיים, אני לא מסוגלת לעבור לחצי שעה בלי כאבים נוראים. 
בקשתי "אישור לא להשתתף ביום כיף" - לא בגלל שאני לא אוהבת יום כיף, אלא, כי רציתי לחיות את היום הזה בלי כאבים. 
קבלתי אישור, ב"ה ואני אסירת תודה, כי כל פעם כשבקשתי אישור "להתחמק" מאיזה יום עיון מאוד חשוב או התכנסות או מי יודע איזה אירוע עם המון אנשים במקום הכי מזוהם, קבלתי אישור לא להגיע. 
זה הציל אותי, לא להיחשף מעבר לחשיפה שאני כבר חווה כל יום. כדי חס ושלום ולא להגיע למצב של קריסה. קריסה מערכות. כמו שקרה לכמה אנשים שאני מכירה, גם רגישים לקרינה. 
בזמן האחרון ירדתי במשקל, בהתחלה 2 ק"ג ואח"כ עוד 1 ועוד 1. ואז, התייעצתי עם חברה שהיא ירדה עד 35 ק"ג בגיל 50 פלוס. כמעט מתה, היא הייתה. הגוף לא ספג את המזון. וכמו שאני אוכלת גם היא אכלה. אבל הגוף לא ספג את זה. (חלק מהרגישות אצל כמה אנשים) 
התייעצתי איתה ואני הצלחתי לא לרדת יותר. אני לא עליתי, אבל גם לא ירדתי. 
המאמץ הזה עולה לי הרבה אנרגיה יום על גבי יום, שעה אחרי שעה, והמון כסף, לאוכל בריא, לתוספת תזונה ולתרופה נגד הכאב בעת של חשיפה גבוהה.
אני קבלתי "אישור לא להגיע ליום כיף". קנאתי בקולגות, באמת. גם אני רציתי להשתתף אבל הבנתי שהמחיר גבוה מדי. 
קבלתי אישור. ואז, קרה משהו. הייתי צריכה להיות במשרד במקום זה. לענות לטלפונים, כי אף אחד לא בא לעבוד. כי כל אחד רוצה להשתתף ביום כיף. כמובן. אבל אני הייתי בדילמה. כל כך הרבה פעמים התחשבו בי, תמיד הלכו לקראתי, ואישרו לי, להעדר מאירועים שלא עושים לי טוב, 
אז, להגיד "לא, אני לא יכולה להגיע למשרד, כי גם שם אני סובלת רצח, אני חייבת ליטול תרופה יקרה וחזקה, כדי לשרוד שם". 
להגיד את זה? אז יגידו "את קבלת אישור לא להגיע, אז לפחות תעשו לנו טובה, ולכי למשרד. " יגידו. ובצדק. 
אפילו שאלו אותי, כמה שעות אני אחזיק מעמד, וכשאני עניתי שעד 4 שעות אפשר (בקושי רב, אבל לא רואים עליי כי אני לא בוכה) אז מצאו לי משהו, שיחליף אותי בצהריים. 
יפה מצדם, ואני מדברת בלי ציניות. יפה. ותודה על כך. 
אבל - אני מרגישה עונש. זה העונש, שאני לא יכולתי להשתתף ביום כיף. יום כיף של 6 או 7 שעות מוקפת אנשים עם סמרטפונים ובמקום מוקף אנטנות בתלפיות, תמורת מקום מוקף אנטנות בקומה 7 רק ל4 שעות. ששם אי אפשר לברוח. רק הסמרטפונים היו חסרים. 
הסכמתי כמובן. 
וסבלתי, אבל אולי סבלתי פחות. לא, בטוח שסבלתי פחות מביום הכיף הזה. הרע במיעוטו. כאב לי. ושוב לקחתי תרופה כדי לשרוד. כדי לא להשתגע. 
הענישו אותי, כי לא הייתי מסוגלת להשתתף בכיף שלהם. 
בכל זאת אני בדילמה. כי אני כן רואה איך מתחשבים בי הרבה הרבה פעמים. 
אבל כואב לי בכל זאת, שקבלתי עונש. אתם תוכלו להבין אותי?
כל בן אדם רוצה לראות "פרספקטיבה לעתיד שלי" נכון? ואני כמו כל בן אדם. רק שאני לא רואה פרספקטיבה בשבילי.

05.07.16

אין שום יאוש בעולם כלל.... Rabbi Nachmann hat mich gerettet

הגעתי הביתה מתוסכלת מעורפלת ומטושטשת מאוד אחרי יום הקשה הזה במשרד עם חשיפה נוראית. ובדיוק כשאני רוצה לספר לכם על כך אני שומעת בחוץ את הברסלבים לשיר ולרקוד "אין שום יאוש בעולם כלל." אין יאוש???? יש יאוש... אבל.... "ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך"... איני בטוחה, אם הוא נמצא עדיין אצלי, בהסתרה... במקום הכי נמוך בעולם. ישבתי היום באיזה חדר מדרגות בעיר, כי חיפשתי מקום עם קצת פחות קרינה, כדי לשתות עוד קפה לפני היום הזה במשרד. ובכיתי, צעקתי שמימה ואמרתי לו "איפה אתה בכלל? עזבת אותי בטח. אולי כי מגיע לי. כפרת עוונות. למה עזבת אותי, הרי אני הבת שלך, נועה בת אברהם אבינו ושרה אמנו. שלח לי איזשהו פתרון. אנא אנא תעזור... אל תטשני ואל תעזבני בעת צרה...

ואז, יצאתי החוצה נמשכת מהשירים, מהמוזיקה, מהתקווה, וגם שם בכיתי בכיתי ובכיתי...הם עצרו בדיוק מול ביתי... במקרה?

Nach einem fuerchterlichen Tag im Buero mit hohen Belastungen kam ich voellig erschlagen und gefrustet nach Hause. Da hoerte ich draussen die Breslaver singen, sie hielten direkt vor meinem Haus. "Es gibt absolut keine Verzweiflung.. sagt Rabbi Nachman.. Nein? keine Verzweiflung? -- und "selbst im Verborgenen das im Verborgenen ist, auch dort ist G-tt zu finden. ... manchmal bin ich mir nicht mehr sicher, dass er noch bei mir im Dunkeln zu finden ist. Heute morgen sass ich in einem Treppenhaus, da ich vor der Arbeit noch einen Caffe trinken wollte. Ich habe geweint und zum Himmel geschrien: Wo bist du nur? Vielleicht hast du mich ja schon verlassen. Und vielleicht weil ich es verdient habe? wer weiss.. ABer ich bin doch deine Tochter, Noa Bat Awraham Awinu und Sarah Immenu.. schick mir bitte eine Loesung. verlass mich nicht in den schlimmsten Stunden.. und als ich dann nachhause kam und rausging um die Musk zu hoeren, die Freude und Hoffnung bringt, musste ich weinen, weinen weinen. Sie hielten direkt vor meinem Haus. Ganz zufaellig?

יש צדיקות בעולם Es gibt doch guetige Frauen auf der Welt

יש אנשים טובים. צדיקים. יש נשים צדיקות, שיש להן לב גדול וחם. אני קבלתי באמצעות מייל את השבחון מוועד הישוב על מסים ושמירה. ושם למטה, היה כתוב "לתשלום 0" .אפס? שאלתי את עצמי. למה אפס? וכתבתי לאישה האחראית לוועד. "אז מה עליי לשלם עבור מסים ושמירת היישוב?" שאלתי אותה. והיא ענתה לי, שהיו אצלה 2 נשים צדיקות, שהן שלמו כבר בשבילי. ומתכוונות גם לשלם כל חודש בשבילי. הייתי המומה. מה? הן רוצות לשלם עבורי? איזה צדקה. כנראה שהן יודעות, כמה קשה לי להתפרנס ולהרוויח את כל הכסף שצריך כדי לשלם שכר דירה, הוצאות קבועות וכל תוספי תזונה ואוכל בריא ואורגני שאני כרגע צריכה . הצדיקות לא רוצות לגלות את שמן, אז שוב צדקה ברמה הכי גבוהה. 

אתן לא יודעות, צדיקות ,כמה זה יעזור לי. אני מודה לכן על החסד שאתן עושות איתי, ושבאמת באמת לא מגיע לי. קטונתי. 

תודה.

Ich bekam meine Rechnung vom Jeshuw, fuer Steuern und Sicherheit. Dort stand in der Rechnung : Zu zahlender Betrag: 0. 

0? fragte ich mich. Warum Null? Und ich schrieb der verantwortlichen Frau vom Jeshuw eine Mail, frage sie, warum dort nicht der Betrag steht, den ich zahlen muss. Sie antwortete mir, dass zwei Frauen gekommen seien und fuer mich die Rechnung bezahlt haetten. Und auch vorhaben, jeden Monat die Steuern fuer mich zu uebernehmen, sowie den Beitrag fuer die Sicherheit. Ich war platt. Sie wollen fuer mich zahlen? Was fuer eine Mizwa. Anscheinend wissen sie, wie hart ich zurzeit dafuer kaempfen muss, mein Brot zu verdienen. Und wieder eine Mizwa auf der hoechsten Stufe, denn sie wollen anonym bleiben. 

Ihr Zadikot, ihr wisst gar nicht wie sehr mir das hilft. Und ich danke euch, fuer die Gute, die ihr mir zuteil werden lasst und die ich sicher nicht verdient habe. Danke.

03.07.16

שוב מיואשת Und wieder verzweifelt

אני במקום הכי הכי נמוך בעולם. בעולם שלי. כבר כמה חודשים. ולא מדובר על ים המלח, לא. הרבה יותר נמוך. ושוב ירדתי קילו. בהתחלה 1, אז עוד 1 ואז עוד אחד, עכשיו סה"כ 4. אני מפחדת להגיע למצב של גל, אבל עדיין רחוק מזה, ב"ה. בכל זאת לא בסדר. כי אני אוכלת. ואני תמיד רעבה. אבל כנראה המזון לא נספג.

כאב בטן לאחרונה, ובחילות, ואני רועדת בבוקר, חייבת לקום שעתים לפני שאני אצא. מדיטציה, תרגילים, כדי להרגיע את הגוף, כדי לתפקד. לאכול לאט לאט, לא בחיפזון. להתחזק כדי להתפרנס.

לא רואים עליי, מה שאני עוברת, לא רואים עליי שיש לי כאבים. לא רואים שאני כמו שיכורה מסתובבת בעיר, הכי גרוע תמיד במשרד. קרינה מאנטנות (ויש הרבה בסביבה) ומאין ספור סלולריות מקולגות, עובדים זרים, מטפלים מטפלות, לקוחות. הכי גרוע, וזה מחליש אותי כל פעם שאני שם. ואני יושבת מאחורי ההגה מטושטשת ועייפה. עייפה ומעורפלת. לעצום את העיניים לרגע... לא. אסור. אסור לך לסכן את האחרים. ושוב דקירות בבטן התחתונה דקירות שאין לי בבית. כאבים שאין לי בבית ובחילות שאין לי בבית, דיכאון, שאין לי בבית. 

כמה חודשים עכשיו אני חיה את החיים החדשים. חדשים ומוגבלים. מוגבלים עד כדי כך, שאין מקום. אין מקום בעבודה, אין מקום בעיר, אין מקום בעולם הזה, כי אם הייתי בטוחה, שאולי בגרמניה יותר טוב לרגישים לקרינה, הייתי אולי מחליטה לחזור, למרות שאני עליתי עם התלהבות רבה, לארץ הקודש. לא. גם בגרמניה, ממנה אני עליתי המצב לרגישים לקרינה לא טוב. רק שיש באירופה תקן קרינה בתדר גבוה נמוך פי 1000, מאשר בארץ. לא יאומן אה? שיש הבדל כל כך גדול. 

אך גם שם אין מקומות עבודה נגישים לרגישים לקרינה. גם שם מדברים העובדים בלי הפסקה בסלולר, גם שם אין פגישת צוות שהסלולריות סגורות, גם שם יש בכל מקום רשתות וייפיי, וגם שם יש בכל פינה אנטנה, גם שם אי אפשר לנסוע באוטובוס בלי כאבים וסחרחורת, מרוב הגולשים והנוסעים שמדברים בלי די בסלולר, וגם שם אין אפילו בית קפה אחד שבו אפשר לשבת בלי כאבים. גם שם אנשים שרגישים לקרינה נשארים בביתם, בזמן החופשי שלהם, בקושי רב סוחבים את עצמם לעבודה. וגם שם אין אף אחד שדואג לצרכים שלהם, לא הפוליטיקאים, ולא הממשלה, ולא משרד הבריאות, ולא משרד החינוך, אם מדובר על ילדים ומורים רגישים בבתי ספר. כי גם שם הכלכלה היא הרבה יותר חשובה מאשר הבריאות. 

לפעמים אני מצליחה לראות במכה הזו משהו טוב, חיובי. למשל כשבזמן האחרון יותר ויותר אנשים בישוב מתעניינים ומתייעצים איתי לגבי צמצום קרינה בביתם. זורקים את הטלפון האלחוטי מחדר ילדים, חוזרים לאינטרנט קווי, במקום רשת וייפיי, ומקשיבים רב קשב למה אני מסבירה להם על סכנות הקרינה שפולטת מכל ציוד האלחוטי. 

וזה הטוב בדבר. טוב, לעזור לאנשים, לשפר את המצב בביתם מבחינת הבריאות, טוב, להזהיר, ולהסביר. בימים האלה, אני יודעת מדוע הקב"ה שלח לי מכה כזו, שלא צפיתי רק לרגע, שזה יקרה לי. 

אם זו המטרה, להעיר אנשים שלא להשתמש בצורה מופרזת בסלולר, בציוד אלחוטי, אז אני אפילו מוכנה לקבל את הבעיה בתודה. תודה, שזכיתי לעזור, תודה שזכיתי לשנות את הסביבה שלי קצת ולסייע לאלה שהם רוצים להקשיב

אבל אני לא כל יום חזקה ואני לא כל יום מתמודדת יפה עם זה. כי אני גם רק בן אדם, שרוצה לחיות חיים איכותיים, בצורה בסיסית ביותר. אני אישה בת ה58, שחייבת עדיין לעבוד איזה 10 שנים, עד שמגיע לי איזה שהיא פנסיה שצברתי בגרמניה. אני שורדת עכשיו יום על גבי יום על גבי יום. רק שורדת. לא חיה . אבל לא. זה לא יפה להגיד את זה. אני כן רואה את הטבע, רואה את הפרחים, והשמש שמחממת לי לא רק את הגוף אלא גם את הנפש. אני רואה את הפרפר שנכנס לחצר שלי, אני רואה את העציצים ששתלתי ואני כן נהנית מלהיות בביתי הקט, שמצאתי בנס, שבו אין וייפיי משכנים. (עדיין לא.) אני תלויה באנשים הסובבים אותי, מתי הם מדליקים את הסלולר, מתי הם יחליטו להתקין רשת וייפיי, מתי יחליטו להתקין עוד תורן אנטנה סלולרית. ואין לי שליטה על המצב שלי, לא מחוץ לבית ולא בתוכו. מה שנותר לי, זה לבקש, ושוב לבקש ועוד פעם לבקש, בעבודה ואצל חברים. 

לא רואים עליי, איך הגוף שלי סובל, כשאני במשרד. ב"ה שאני חייבת רק להקליד ביקורים במשרד, את זה אפשר לעשות בקצב שלי, ולברוח, מתי שכואב לי יותר מדי. ויש פגישת צוות פעם בחודש, ויש יומיים שחייבים לעזור במשרד, בעצם רק יום אחד, אך משום שאני לא מסוגלת להישאר 8 שעות, באים לקראתי ומאשרים לי לעשות פעמים 4 שעות. לא יודעים שזה עדיין הרבה ועדיין זה מחזיר אותי למצב גרוע, כשאני כבר קצת הצלחתי להשתקם. בווףףף.. עוד מכה. והצפצוף באוזן מתחזק, ונהיה בלתי נסבל. בוווום.. בקול רם הוא מצפצף לי באוזן, עד כדי כך, שאני מתקשה להקשיב לאנשים בטלפון, אני מתקשה לשמוע בכלל.. והצפצוף מלווה אותי הביתה, למיטה, לא מפסיק לצפצף, נינטון, טיניטוס. יש לו שם. ואני לא היחידה שסובלת מזה. מה יהיה בעוד חודש? חודשיים? שנה? מה יהיה? אני לא היחידה בקהילה של הרגישים שחושבת שוב ושוב גם על האופציה האחרונה שנותרת לנו. התאבדות. אל תגידו "מה פתאום!!!" אל תגידו, כי אתם לא יודעים כלום. בכל הפורומים של רגישים מכל העולם שוב ושוב שומעים את המשפט "אני רוצה למות כי כבר אין לי חיים ואין לאן לברוח" אבל  דברים כאלה, לא שומעים בחדשות, לא שומעים בכלל. רגישים לקרינה הם שקופים, לא רוצים אותנו. ובעצם רוצים להיפטר ממנו. די נו, תמותו כבר. אבל יהיו עוד, ועוד רגישים, ועוד ועוד נפגעי קרינה, אז לא יעזור לכם, אם נמות עכשיו, כל 800.000 רגישים בארץ. כי האמת היא, שיש כבר הרבה יותר.

עבודה מהבית, זה הפיתרון, כי אם יש תנאים יחסית טובים בבית, יהיה נהדר לעבוד מהבית, בקצב שלנו, ובלי כאבים. נהדר. 

יש בודדים שהשיגו את המטרה הזו. ואני מקנאה בהם. אבל אני גם רואה, איך הם התמודדו שנים על גבי שנים, עד שהגיעו למטרה הזו. 

אני לא יודעת, מה לעשות. אין לי מושג, איך להמשיך. מיואשת. כי זה ברור, שאני כבר לא אהיה בחיים, כשיהיה לנו מקום בלי חשיפה, מקום כמו WHITE ZONE 

באיטליה, בצרפת, או שיכירו ב"מחלה שלנו" כמו בשוודיה, הממשלה מתעלמת מאיתנו. אין לנו זכויות האדם, בשבילנו אין זכויות האדם . אין לנו זכות לחיות בלי כאבים, למרות שהרבה רגישים הם אנשים שיש להם מה לתת, שהם לא עצלנים, שהם רוצים לעבוד, לא רוצים קצבה, אלא לעבוד. 

לא רואים עליי, מה יש לי. עד כדי כך לא רואים עליי, שיש אנשים שמעיזים להגיד לי שאני מגזימה עם ה"התבודדות ועם מנוחת היתר" שלי, כשאני מבטלת שוב ושוב הזמנה לשבת. מנוחת יתר אומרים. כאילו אני לא עושה כלום כל השבוע. כאילו אני לא נלחמת כל יום עם המציאות הנוראית, כאילו אני לא הולכת אחרי העבודה הרגילה עוד לנקות בית, להשגיח על אישה עם אלצהיימר רק כדי לקנות לי תוספי תזונה ואוכל בריא

סליחה, שאני צריכה את הזמן בשבילי, רק בשבילי, שאני זקוקה כל כך דחוף לשקט הזה, ולהתאוששות בביתי הקטן. סליחה, שזה נראה כמו התעצלות, אבל אני בקושי משתקמת בשבתות, רק כדי להמשיך לעבוד ביום ראשון. רק כדי להמשיך, ולהמשיך ולהמשיך... זה נראה לכם מנוחת יתר? הלוואי ותהיה

לי יום אחד מנוחת יתר. שאני כל כך מתגעגעת אליה 

אני חולמת יחד עם הרבה רגישים לקרינה על בית בלי חשיפה, בית או ישוב שבו אנו מסוגלים לחיות, שבו יתנו לנו לעבוד ולעזור ולתמוך, שבו אנו נוכל להראות לעולם, שיש לנו, מה לתת. 

אני חולמת על זה. על חיים בריאים יותר, על אנשים הסובבים אותנו, שהם מבינים. ולא מכריחים אותנו להסתכן. 

אני חייבת למצוא פתרון, אבל הראש שלי ריק, ריק לגמרי. אני לא יודעת אל מי לפנות שיוכל לעזור לנו. ואני מפחדת. מפחדת מהעתיד. 

אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ. 

אבל איפה אתה? נדמה לי לעתים קרובות שעזבת אותי ושכבר אין מה לבקש ממך. אבל בעצם זה לא נכון. לא אתה עזבת אותי, אלא אנשים עזבו אותי. ואנשים קבעו, שהעולם הזה כבר לא בשבילי. אתה לא עזבת אותי, אלא נפקחו לי העיניים. אבל יש מחיר לזה 

ובכל זאת אני לבד עם המציאות שלי, כמו כל הרגישים. גם אם אנחנו עוזרים אחד לשני, תומכים אחד בשני, ושולחים חיבוק ומבינים... אבל כל אחד צריך להתמודד לבד עם המציאות שלו.

Ich bin am tiefsten Punkt angelangt den es gibt. Am tiefsten Punkt in meinem Leben. Und das schon seit einigen Monaten. Und ich meine nicht etwa das Tote Meer, der tiefste Punkt der Erde. Nein, mein Tiefpunkt befindet sich noch tiefer. Und schon wieder habe ich ein Kilo verloren, anfangs eins dann noch eins und noch eins und nun schon 4 Kilo. Ich habe Angst dorthin zu kommen, wo Gal sich befindet, die in ihren schlimmsten Zeiten 35 kg wog. Aber davon bin ich weit entfernt, G-tt sei dank. Und dennoch - es ist nicht in Ordnung, denn ich esse ja. Und ich habe staendig Hunger. Aber anscheinend wird die Nahrung nicht vom Koerper aufgenommen. 

Bauchschmerz in der letzten Zeit, und Uebelkeit, Zittrigkeit am morgen, ich brauche zwei Stunden, bis ich in der Lage bin, rauszugehen, zur Arbeit. Meditation, Uebungen, in aller Ruhe fruehstuecken... den Koerper beruhigen. Mich staerken um zu funktionieren, um in der Lage zu sein, mich zu ernaehren. 

Man sieht es mir nicht an, dass ich ausserhalb des Hauses Schmerzen habe, dass ich wie eine Betrunkene durch die Stadt gehe, am schlimmsten ist es nach wie vor im Buero. Antennen ueberall um uns herum, und ohne Ende Smartphones der Kollegen, der Gastarbeiter, der israelischen Pflegekraefte, der Kunden, die ein und aus gehen. Jedes Mal wenn ich dort bin, gehe ich geschwaecht hinaus. Ich sitze wie im Nebel hinter dem Lenkrad. Muede und apathisch. Nur einen Moment die Augen schliessen. Aber nein! Ich darf nicht das Leben anderer gefaehrden. Auf keinen Fall. Und wieder Stiche im Unterleib. Stiche und Uebelkeit, der Magen dreht sich mir um. Stiche, die ich zuhause nicht habe und Uebelkeit, die ich zuhause nicht fuehle. Depression und Apathie. 

Einige Monate lebe ich nun schon das "neue Leben" das Leben mit starken Behinderungen, Einschraenkungen. Das Leben ist so sehr eingeschraenkt, dass es keinen Ort fuer mich zu geben scheint, keinen Ort der mir Arbeit ohne Schmerzen bietet, keinen Ort in der Stadt, keinen Ort in der Welt. Und wenn ich sicher waere, dass es in Deutschland besser waere fuer EHS-Betroffene, haette ich vielleicht sogar erwogen, dorthin zurueck zu kehren. Aber nein, ausser dass der Grenzwert fuer Mobilfunkstrahlung 1000 mal niedriger ist als hier in Israel, gibt es auch dort keinen Ort fuer uns. Auch dort gibt es keinen Arbeitsplatz der uns Bedingungen bietet, bei denen wir arbeiten koennten, ohne Beschwerden, auch dort surfen und sprechen die Mitarbeiter ohne Unterlass mit ihren Smartphones und auch dort gibt es keine Teamsitzungen, in denen das Smartphone ausgestellt wird. Und auch dort gibt es nicht ein einziges Cafe, wo man in Ruhe und ohne Schmerzen sitzten koennte, als EHS-Betroffener. Auch dort, in Deutschland bleiben die meisten der EHS Betroffenen in ihrer Freizeit notgedrungen zuhause, sie schleppen sich mit Muehe und Not zur Arbeit, um sich zu ernaehren, ihre Mieten zu zahlen, irgendwie zu leben. Und auch dort gibt es absolut niemanden, der fuer die Beduerfnisse der EHS Betroffenen sorgt. Keine Politiker, keine Regierung, kein Gesundheitsministerium und kein Erziehungsministerium, wenn es um EHS betroffene Kinder oder Lehrer geht, in punkto Bedingungen an Schulen. Denn auch dort zaehlt die Wirtschaft mehr als die Gesundheit der Bevoelkerung. (siehe die forcierte Bemuehung, alles Schulen mit Wifi-technologie zu bestuecken, ohne Ruecksicht auf elektrosensible Kinder oder Lehrer).  

Manchmal gelingt es mir sogar, etwas Gutes, Positives an dem Schlag zu sehen, der mich erwischt hat. Ein Schlag, den ich aus dieser Richtung niemals erwartet haette. Zum Beispiel in der letzten Zeit, wo sich Interessierte im Jeshuw wo ich wohne, an mich wenden, sich mit mir beraten, wie sie Bestrahlung zuhause einschraenken koennen. Sie werfen ihr schnurloses DECT Telefon aus den Kinderzimmern, oder gehen wieder ueber zur sicheren Lan-verbindung des Internets, statt Wifi. Sie hoeren aufmerksam zu, wenn ich ueber die Gefahren der schnurlosen Technik erzaehle. Und das ist das Gute an der schlechten Sache. Gut, dass man helfen kann, die Situation in manchen Wohnungen zu verbessern, was die Gesundheit betrifft. Gut, aufmerksam zu machen, aufzuklaeren, ueber eine Tatsache, ueber die ich vor einem Jahr selber noch nicht nachdachte. 

Wenn das der Sinn der Sache ist, Menschen zu helfen, ihre Smartphones und die gesamte schnurlose Technik weniger zu benutzen, dann bin ich sogar bereit, das Problem anzunehmen, und sogar zu danken. Danke, dass ich helfen darf, danke dass ich meine Situation ein wenig verbesser kann und denen helfen darf, die zuhoeren wollen. 

Aber ich bin nicht jeden Tag stark genug, denn ich bin auch nur ein kleiner Mensch. Ein Mensch, der ein wenig Lebensqualitaet leben will, auf ganz ganz primitiver und einfacher Basis. Ich bin nun 58 Jahre alt, und werde noch gute 10 Jahre arbeiten muessen, bis ich berechtigt bin, die aus Deutschland angesparte Rente zu bekommen. (die nicht sehr hoch ist). 

Im Moment "ueberlebe" ich, Tag fuer Tag fuer Tag... aber nein. Es ist nicht fair, das so zu sagen. Denn ich sehe sehr wohl die Natur, ich sehe die Sonne, die mir nicht nur den Koerper, sondern auch die Seele waermt, ich sehe die Blumen, und den Schmetterling, der in meinen kleinen Hof geflogen kommt, und die Pflanzen, die ich gesaet habe. Und ich kann mein kleines Heim geniessen, das ich wie durch ein Wunder gefunden habe, eine Wohnung mit Vermietern ohne Wifi. (NOCH ohne Wifi). Ich spuere die absolute Abhaengigkeit von den Mitmensche, wann sie ihr Handy benutzen neben mir im Bus, wann sie sich in ihrem Haus Wifi anschaffen, wann es einen neue Mobilfunkantenne gibt, die meinen Zustand noch schlechter macht. Ich habe mein kleines Leben nicht in der Hand, vor allem nicht die Bedingungen um mich herum. Nicht bei der Arbeit und nicht im zuhause. Was mir bleibt, ist zu bitten, und nochmals zu bitten und noch einmal zu bitten. Bei der Arbeit - und in meiner unmittelbaren Umgebung, bei Freunden. 

Nein, man sieht es mir nicht an, wie der Koerper leidet, besonders wenn ich im Buero bin. G-tt sei dank muss ich in der Regel nur meine Hausbesuche in den Computer eingeben, und das geht in meinem Tempo, ich kann "fliehen" wenn es zu arg wird. Und es gibt eine Teamsitzung einmal im Monat. Und es gibt zwei Tage, an denen unsere Anwesenheit gegen Ende des Monats gefordert wird. Im Grunde nur einen ganzen Tag, 8 Std. lang. Da ich aber kaum 4 Stunden am Stueck im Buero schaffe, ohne umzukippen "kommt man mir entgegen" und ich darf zweimal 4 Std. machen. Keine weiss, dass auch das noch viel zu viel ist fuer mich, dass es mich zurueckwirft und meine Bemuehungen, den Koerper zu erholen, zunichte macht. Gerade hatte ich es ein wenig geschafft, meinen Zustand zu verbessern und .... BUFFFF!!! Ein neuer Schlag, der mich umwirft. Und mein Geraeusch in den Ohren wird staerker, pfeift furchtbar laut, Buuuuuummmm.... Tinnitus, ja, es hat einen Namen. Es pfeift so laut, wenn der Stress fuer den Koerper zu hoch wird, dass ich mit grossen Schwierigkeiten den Menschen am anderen Ende des Telefons verstehe, ja, auch so kaum hoere. Auch mein Sehvermoegen ist im Buero sehr eingeschraenkt. Und ich bin keineswegs die Einzige die darunter leidet. Was wird sein in einem Monat? In zwei? In einem Jahr? Ich bin nicht die einzige unter den EHS Betroffenen, die manchmal ueber die letzte Option nachdenkt, die uns bleibt. ... Ja, man hoert es in jedem Forum aus der ganzen Welt, EHS Betroffene denken oft ueber Selbstmord nach. Einige haben es schon getan, unter anderem ein 14 jaehriges Maedchen, das es nicht mehr aushielt in der Schule mit Wifi gequaelt zu werden. ( fuer mich waere auch das undenkbar, denn ich habe zwei Kinder. Das ist nicht fair.) 

Davon hoert man wenig in den Medien. Man sieht uns nicht, denn wir sind unsichtbar. Im Grunde will man uns loswerden, uns, die den Fortschritt der Welt nicht aushalten. Man wartet nur darauf, dass wir uns umbringen. Aber auch das wird euch nicht helfen, wenn alle 800.000 EHS Betroffenen in Israel nun tot sind. Denn es wird neue geben, die betroffen sind, immer wieder neue, solange die schnurlose Technik voranschreitet mit Riesenschritten, solange wird es mehr und mehr Menschen geben, die an diversen Symptomen leiden. Kinder, alte Leute, Menschen im mittleren Lebensalter. 

Die einzige Loesung ist Arbeit von zuhause aus, denn wenn es gute Bedingungen im Haus gibt, ist das wunderbar. Wir koennen in unserem Tempo und ohne Schmerzen arbeiten. Es gibt einige wenige von uns, die dieses Ziel erreicht haben, und ich beneide sie. Aber ich sehe auch die grossen Muehen, die sie auf sich genommen haben, um dieses Ziel zu erreichen. 

Ich weiss nicht was ich tun soll, wie es weitergehen soll. Ich habe keine Ahnung, bin ratlos und verzweifelt. Denn eines ist klar, dass ich nicht mehr erleben werde, wenn es eine Art WHITE ZONE fuer uns geben wird, nach dem Vorbild von Italien oder Frankreich, oder wenn es eine Anerkennung unserer "Krankheit" gibt, wie in Schweden. Unsere Regierung zieht es vor, uns zu ignorieren, weg zu schauen. Fuer uns scheinen die Menschenrechte nicht zu greifen. Und dabei gibt es nicht wenige unter den Betroffenen, die noch sehr viel zu geben haetten, auf dem Arbeitsmarkt. Wir wollen keine Rente, wir wollen einen "normalen" Arbeitsplatz. 

Nein, man sieht es mir nicht an, was ich habe. Das geht soweit, dass einige Mitmenschen es "wagen" mir Vorwuerfe zu machen, wenn ich Einladungen am Shabbat absage, da ich mich nicht in der Lage fuehle. Sie sagen, ich uebertreibe mit meiner "selbstgewaehlten Einsamkeit und meinem uebertriebenen Ausruhen." Uebertriebenes Ausruhen. So, als tue ich nichts waehrend der Woche, als sei ich faul, als kaempfe ich nicht jeden Tag mit den Bedingungen die fuer mich immer schlechter werden, als wuerde ich nicht noch zusaetztlich zu meiner normalen Arbeit putzen gehen, oder eine alzheimerkranke Frau beaufsichtigen, nur, um mir gesunderes Essen und viele Nahrungsergaenzungsmittel leisten zu koennen. 

Sorry, dass ich diese Zeit am Wochenende ganz fuer mich benoetige, dass ich die Ruhe so noetig brauche, um mich zu erholen von den Belastungen der Woche, sorry, dass es wie Faulheit anmutet, aber ich schaffe es nur mit ganz grossen Schwierigkeiten und Anstrengungen, mich so zu erholen, dass ich am Sonntag wieder arbeiten kann. Weitermachen, weitermachen, weitermachen...das hoert sich wie "uebertriebenes Ausruhen" an? Schoen waere es, wenn ich es mit dem Ausruhen irgendwann einmal uebertreiben koennte.  

Ich traeume - wie viele andere Betroffen - dass es irgendwo und irgendwann einen Ort fuer uns gibt, an dem wir in guten Bedingungen und ohne Belastung arbeiten koennen, helfen koennen, unterstuetzen koenne, dass man uns einfach normal arbeiten laesst und uns Gelegenheit gibt, der Welt zu beweisen, was wir noch zu geben haben. 

Davon traeume ich. Von einem Ort mit Menschen um ich herum, die verstehen. Und uns nicht zwingen, uns wieder und wieder den Belastungen auszusetzen. 

Ich muss eine Loesung finden, aber mein Kopf ist leer, vollkommen leer. Und ich weiss nicht an wen wir uns wenden koennen, wer uns helfen kann. Und ich habe Angst - Angst vor der Zukunft. 

"Ich hebe meine Augen zu den Bergen, von wo gibt es Hilfe? Meine Hilfe kommt von G-tt, der Himmel und Erde geschaffen.." (Psalm 121)

Aber wo bist du G-tt? Oft scheint es mir, als ob du mich schon verlassen hast, als ob es schon niemanden mehr gibt, den ich um Hilfe bitten kann. Aber eigentlich stimmt das nicht. Denn nicht du hast mich verlassen, sondern Menschen. Und Menschen haben festgelegt, dass es fuer mich und andere mit meinem Problem keinen Platz hier gibt. Du hast mich nicht verlassen, sondern meine Augen geoeffnet. Aber der Preis ist hoch, den wir zahlen. 

Und im Grunde bin ich allein mit meiner Wirklichkeit, wie alle anderen Betroffenen auch. Auch wenn wir uns gegenseitig helfen, uns troesten, uns staerken, so muss doch jeder fuer sich allein mit der Realitaet zurechtkommen, die ihn umgibt. 

17.06.16

מפגש עם אנשים חריגים או בעצם "רגילים" מאוד? Ein Treffen unter "Behinderten" oder im Grunde mit ganz normalen Menschen

לפני כמה ימים נסעתי לעמיר, לתקן את המד שלי, שנפל ונפתח ולא יכולתי למדוד יותר בצורה תקינה. ישבנו גם בגינה שלו, עם הבנות המקסימות. ופתאום גם עוד רגישה לקרינה הגיעה והצטרפה אלינו. כמה קל, כמה נעים וכמה יפה זה היה, לשבת בלי שום נייד, בלי הפרעות, ועם כמעט ולא קרינה. רק אנשים שמדברים, בלי סמרטפון מולם, בלי לבקש לכבות, סתם ככה, כאילו זה רגיל ומובן מאליו. אמנם הדרך לשם היתה קשה לי, שעתיים מאנטנה לאנטנה, זה מעייף מאוד, אבל הפיצוי היה מדהים. נהניתי מאוד.

Vor ein paar Tagen fuhr ich zu Amir, um mein Messgeraet reparien zu lassen. Es war mir hingefallen und funktionierte nicht mehr normal. Wir sassen mit seinen kleinen wunderbaren Toechtern im Garten, und ploetzlich kam noch eine Frau aus unserer "Gruppe", gesellte sich zu uns. Wie einfach doch alles war an diesem Tag, angenehm, einfach sitzten und reden in aller Ruhe, ohne Stoerung, und mit fast keiner Strahlung. Nur Menschen, die reden, ohne Smartphone auf dem Tisch oder in der Tasche, ohne zu bitten etwas auszuschalten, einfach so, als ob es das Normalste von der Welt waere (es sollte das Normalste von der Welt sein, ist es aber nicht mehr, leider). Zwar war der Hin - und Rueckweg schwer fuer mich, 2 Stunden von Antenne zu Antenne, das ermuedet sehr. Aber die Entschaedigung war wunderbar, und ich habe es in vollen Zuegen genossen.

13.06.16

עבודה זרה - הסלולר חשוב יותר מאשר בן אדם?

חשבתי הרבה על כל הסיפור של הסלולר, והציוד אלחוטי בסוף השבוע הארוך הזה. ופתאום עלה בדעתי, שהכול הרבה יותר גרוע, ממה שאנו חושבים. עד עכשיו אני כמעט רק התעסקתי בקרינה, אבל יש עוד היבטים אחרים ומאוד חשובים בהקשר לסלולר. אני גליתי משהו במילון עברי-גרמני שלי. בדף שבו מופיעה המילה "אליל" כמה שורות מעליה יש את המילה "אלחוט" . ואני ממש חטפתי שוק. כי זהו. אנחנו כולנו הפכנו להיות עובדי אלילים, זו עבודה זרה, כל ההתמכרות הזו. כשאני מביטה אחורה, על החודשים האחרונים, והאכזבה הגדולה היומיומית מאנשים סביבי, אני באמת מגיעה למסקנה, שזו עבודה זרה, ההתמכרות לסלולר. מדוע? אמנם יש הרבה אנשים טובים, שרוצים לעזור, לתרום, לתמוך, כשהזולת בצרה. וגם אני חוויתי דברים כאלה ב"ה. כשחליתי לפני 6 שנים ועברתי ניתוח לב פתוח, קשה ועם סיבוכים, אני חוויתי, איך עם ישראל רוצה לעזור והתרשמתי מאוד. אין דבר כזה בגרמניה, חשבתי. וזה נכון. תמכו בי בצורה בלתי רגילה, ונתנו את הנשמה כדי לעזור לי. גם עם עזרה אישית, וגם באמצעות עזרה כלכלית, אין גבול לתמיכה של עם ישראל. כשבזמן האחרון המחשב שלי כמעט הלך לעולמו, ואני פרסמתי את הבקשה שלי, לתרום לי איזה מחשב ישן, קבלתי יותר מ8 הצעות של אנשים שרצו לתת. והשיא היה, שהיה איש שתרם לי מחשב חדש חדש. אני הייתי המומה. 

אבל - ויש אבל גדול - כשזה מגיע לצעצוע האהוב ביותר לכל אחד מאיתנו, לגדולים וצעירים, לזקנים, ולמבוגרים, לאשכנזים ולספרדים, לתימנים ולרוסים, (בדבר הזה אין בכלל אפליה בעולם, ובארץ שלנו) אם מדובר על תלמידים או ילדים, או דתיים או חילונים, בדבר הזה כולם כאיש אחד. לכל אחד יש סמרטפון. והוא אוהב אותו כמו שלא אוהב שום דבר אחר. לדתיים יש שבת, וב"ה יש הפוגה בשליחת וואטס אפים או מיילים או שיחות טלפון, אך רק ל25 שעות בשבוע. מייד אחרי צאת השבת עם ישראל הדתי רץ לניידים כמו מטורף, כדי לראות מה יש חדש. (גם אני מעוניינת לדעת, מה קרה בשבת, כי בארץ שלנו וגם בעולם כולו, הכל יכול לקרות ב25 שעות, אבל יש עדיין רדיו, וטלויזיה כדי להתעדכן) . כך אז קרה לי, שבשבתות אנשים דתיים מוכנים לכבות את הסלולר בשבילי (או למען האמת לא "רק" בשבילי אלא בגלל השבת. אבל למרבה ההפתעה גם היו בודדים שהיו מוכנים לכבות את מערכת הוייפיי בבית, (זה לא מובן מאליו כי למען הנוחות הם מעדיפים להשאיר את הכל פתוח, דלוק. לא רואים צורך לכבות במשך השבת. עדיין לא כולם קלטו, שהקרינה של ציוד האלחוטי פולטת גם 24 שעות, כל דקה, וכל שנייה,,, גם בשבת. ולא קלטו, שזה מסוכן. להם, לילדיהם, לנכדיהם.. 

ברגע שהשבת יוצאת, עליך, רגיש לקרינה, לברוח תכף ומיד. כמו כן, עליך לבוא רק כמה רגעים, לפני כניסת השבת, כי אף אחד לא מוכן, לכבות לפני הרגע אחרון.

טוב, נעזוב לרגע את היבט הקרינה ונעבור לעניין אחר. כשרגיש לקרינה מבקש לכבות את הסלולר, אנשים בבעיה. כי מה לעשות? גם אם זה רק לחצי שעה, זה כאילו אסון בשבילם. ומרגישים את זה, שהם לא ב100% איתך, לא מרוכזים, כי בחצי מחשבה הם בתוך המכשיר, "איזה הודעות אני מפספס כעת?" "מי כותב לי אולי ברגע הזה?" והם נושמים לרווחה, ברגע שאנו עוזבים אותם. מייד לוחצים על הכפתור כדי להדליק את המכשיר החיוני הזה. 

אתה רואה, שאתה מפריע להם. זו עובדה. 

רגיש לקרינה הוא בבעיה. הוא לא יכול להגיע לכל מקום באופן ספונטני, הוא חייב לבקש. ואל תחשבו, שזה קל, לבקש כל הזמן. ממש לא. גם לנו נמאס, לא רק לכם. גם עבורנו זה מעצבן, לא רק עבורכם. 

אנשים דתיים, כפי שאני מבינה את התורה, מתחייבים לא רק למצוות שבין אדם למקום, אלא גם למצוות בין אדם לחברו. 

ובזה אני רואה פער גדול. כי יש הרבה אנשים טובים, שהם מתפללים כל שבת בבי"כ, מניחים כל יום תפילין ועושים חסד. באמת. 

אבל - גם לאנשים דתיים, הדבר הכי חשוב זו ההודעה הבאה שאמורה להיכנס עוד רגע. (לא מדברת על כולם כמובן, אני גם רואה אנשים שאכפת להם מהזולת, אבל רוב האנשים, גם דתיים לצערי - מתקשים לדבר איתך בלי הסלולר הדלוק מולם, על השולחן. ואם זה מצלצל, אפילו כשאתם בשיחה מאוד חשובה ורצינית, הם עונים. עונים לטלפון ועוזבים אותך ברגע זה. מה זה אומר? זה אומר, שהשיחה שנכנסת יותר חשובה, מאשר הבן אדם שמולו. 

בעיניי זה כבר עבודה זרה, כי אפילו אברהם אבינו עזב את השיחה עם הקב"ה בכבודו ובעצמו בכדי לפנות לאנשים שבאו אליו לאוהל. זאת אומרת שהכנסת אורחים זו דבר הכי הכי חשוב, והזולת שמולך כנראה יותר חשוב מתפילה אל הקב"ה. 

לא כן בעידן שלנו. כי מה שחשוב, זה מכשיר קטן, שמושך את צומת ליבנו עד כדי כך, שהבן אדם שיושב מולך כבר נשכח. גם אם זה רק לכמה דקות. 

לי לפחות, אין חשק גדול לחזור לשיחה, כשהבן אדם מולי סיים את השיחה שלו. כי כבר קרה משהו. וזה בלתי הפיך. 

אני מדי פעם חושבת על המשפט שעמיר אמר בכתבה בערוץ 2 "ההורים האחרים יושבים שם בפנים, עם הילדים, והבת שלי יושבת בלי אבא, כי אבא לא יכול להשתתף באירוע, כי כולם עם הסמרטפונים" 

ואני בשוק. איך זה יכול להיות, שיש אבא, שצריך להמתין בחוץ, כשהבת יושבת בפנים עצובה? היתכן, שאף אחד מההורים או הגננות שמים לב ואומרים "חבר'ה בואו, נכבה את הסלולר ונאפשר לאבא של ... .להשתתף, כי יש לו בעיה עם קרינה" הרי אנחנו בני אדם, או שלא? תאמינו לי חברים, כואב לי הלב כשאני שומעת דבר כזה ובעולם כזה, אני כבר לא מעוניינת לחיות. 

האם אני ביקורתי מדי?

קראתי בזמן האחרון ש"הדור הבא יהיה הרבה פחות אנושי מאשר הדור שלנו" וזה כנראה נכון.

An diesem langen Shavuot-wochenende habe ich mir viele Gedanken zum Thema "Smartphone" gemacht. Bisher hatte ich den Focus eher auf das Thema Strahlung gelegt, aber es gibt noch andere, wichtige Aspekte dieser neuen technischen Errungenschaft. Ich entdeckte in meinem Woerterbuch Ivrit-Deutsch auf der Seite, wo das Wort "Goetze" (elil) vorkommt, nur einige Zeilen darueber das Wort "schnurlos,wireless" (alchut). Und es war als trifft mich der Schlag. Alles ist im Grunde noch viel schlimmer, in der Gesamtheit betrachtet, als ich dachte. Das ist es. Wir alle, ohne Ausnahme, sind zu Goetzendienern geworden. Nichts anderes ist diese suechtige Beschaeftigung mit dem Smartphone. Es ist zum wichtigsten Gegenstand des taeglichen Lebens geworden, das zeigt sich schon, wenn wir sehen, dass es immer eines ist, was Menschen auf der Strasse in den Haenden halten, und nicht in die Tasche stecken. Es ist das Smartphone, was vor sich hergetragen wird wie ein wichtiger Schatz. (Fuer mich ist es zur Waffe geworden, denn wer auf mich zukommt, mit dem Smartphone vor sich her, dem muss ich aus dem Weg gehen, sonst spuere ich es koerperlich) .Wenn ich so zurueckblicke auf die letzten Monate war es eine taegliche Enttaeuschung. Ich war schockiert und enttaeuscht, wie wichtig jede Minute mit dem Smartphone ist, wichtiger als der Mitmensch. Es ist ein regelrechtes Ringen und Aushandeln um eine Viertelstunde ohne mit dem Internet verbunden zu sein, ohne eine Whats app nachricht empfangen zu koennen. Das macht die Menschen unruhig und unkonzentriert. (es sind die gleichen Symptome wie bei Suechtigen auf Entzug, ich habe lange in der Drogenhilfe gearbeitet, und ich uebertreibe nicht, wenn ich sage, es ist dieselbe Unruhe, das Nicht-aushalten koennen des Entzuges). Fuer alle Menschen ist das Smartphone zum Goetzen geworden, dem er dient, von dem er voellig abhaengig ist. (egal ob religioes oder nicht religioes)

Natuerlich gibt es Menschen, die geben wollen, Am Israel gibt seine Seele um anderen zu helfen. Das habe ich am eigenen Leib immer wieder zu spueren bekommen. Als ich vor 6 Jahren eine OP am offenen Herzen hatte, mit Komplikationen, konnte ich mich nicht retten vor Hilfe und Unterstuetzung, man war da fuer mich, half mir und liess mich nicht allein, es gab nicht nur materielle Unterstuetzung sondern auch menschliche. Man brachte mir Essen und versorgte mich. So etwas gibt es in Deutschland in dem Ausmass nicht. Auch als ich vor einer Woche einen alten Computer suchte, da mein Laptop immer oefter abstuerzte, ich meine Bitte veroeffentlichte, gab es mehr als 8 Angebote, mir einen Computer zu ueberlassen, und die Kroenung dann ein Mensch, der seinen Namen nicht nennen wollte und mir einen nagelneuen Laptop spendete.

Aber - und es gibt ein grosses Aber - und das ist der Punkt, an dem es zum liebsten Spielzeug von uns allem kommt. Egal ob Alte, Junge, Ashkanazim oder Spharadim, Russen oder Aethiopier, religioese oder nicht religoese, in diesem Punkt gibt es sowohl hier im Land, als auch auf der gesamten Welt keine Unterschiede, keine Diskriminierung. In diesem Punkt sind wir alle gleich. Wir lieben dieses Ding wie nichts auf der Welt. Sogar Eltern faellt es schwer, sich AUSSCHLIESSLICH mit den Kindern zu beschaeftigen, wenn das Telefon klingelt, eine Nachricht eingeht, laesst man das Kind stehen und schaut erst nach. (Es gibt natuerlich Ausnahmen, aber das ist es was ich beobachte). Kinder werden im Auto bei grosser Hitze vergessen, Smartphones nicht. Ja, man gibt sogar den Tipp, um das Kind nicht zu vergessen, das Smartphone oder seine Tasche neben das Kind zu legen. Was heisst das im Klartext? Es bedeutet, dass sonnenklar ist, dass man niemals seine Tasche oder das Handy vergessen wuerde, aber das Kind schon. Eine traurige Entwicklung.

Der religioese Teil der Bevoelkerung hier in Israel hat am Shabbat eine Pause von all dem. Kein Handy, keine Whats app nachrichten, aber es ist nur eine Pause von 25 Stunden. (immerhin). Sobald der Shabbat endet, rennt auch das religioese Volk Israel wie verrueckt zum Handy, um zu sehen, was passiert ist im Land. (Gerade hier im Land kann in 25 Std. viel passieren, natuerlich ist es wichtig, auf dem Laufenden zu sein.)

So ist es mir ergangen, dass Menschen am Shabbat fuer mich ihre Handys ausschalten - oder genauer gesagt, nicht nur fuer mich sondern weil Shabbat ist. Aber es gibt auch Menschen, die bereit sind, ihr Wifi ueber den Shabbat fuer mich auszuschalten, was schon wieder nicht selbstverstaendlich ist, denn Shabbat hin oder her, die Regel ist, dass man sein Wifi nicht am shabbat ausschaltet, es bleibt 7 Tage in der Woche an, rund um die Uhr, aus Bequemlichkeit, damit man es nicht staendig ein - und ausschalten muss. Es ist immer noch nicht jedem klar, wie stark ein Wifi-System zuhause strahlt, 24 Stunden, jede Minute, jede Sekunde, gepulste Strahlung, die jedem im Haus schadet (nicht nur EHS-Betroffenen wie mir). Jedem, den Menschen, ihren Kindern, ihren Enkelkindern, die zu Besuch kommen und nicht selten im Zimmer schlafen, in dem der Router des Wifi untergebrach ist.

Ein EHS Betroffener sollte also, wenn er zu Besuch irgenwo ist, am Shabbat-ausgang moeglichst SOFORT fliehen, denn dann werden wieder alle Smartphones eingeschaltet, die Zeit ist um. Genauso sollte man erst eine Minute vor dem Kerzenzuenden eintreffen, denn niemand ist bereit, vorher sein Handy auszuschalten. So bekam ich von jemandem kuerzlich die Mitteilung, ich koenne gern kommen und auch mein Messgeraet mitbringen kurz vor Shabbat, aber bitte erst ganz kurz davor, denn man schalte alles erst in der letzten Minute ab. Pech gehabt, wer eher kommt. Der muss halt mit den Konsequenzen leben (Schmerzen, Schwindel, Druck auf dem Brustkorb , Tinnitus usw)

Lassen wir einen Moment den Aspekt der Strahlung beiseite. Wenn ein Mensch der elektrosensibel ist, sein Gegenueber bittet, das Handy auf Flugmodus zu stellen, haben die Mitmenschen ein Problem, das einer Katastrophe gleicht. Was nun? Auch wenn es um eine halbe Stunde geht. Es ist so, als frage sich das Gegenueber, was er gerade verpasst und wie er die Zeit ohne eine eingehende Nachricht ueberstehen soll. Leider spuert man das sehr deutlich, wie wenig konzentriert der Mitmensch ploetzlich ist, und wie erleichtert, wenn du gehst, denn dann wird sofort auf den Knopf gedrueckt, um zu schauen, wieviele Nachrichten man bekam und endlich wieder mit dem lebenswichigen Geraet verbunden zu sein.

Du spuerst, dass du die normale Routine der Menschen "stoerst", das ist eine Tatsache.

Ein elektrosensibler Mensch hat ploetztlich ein grosses Problem. Er kann spontan nirgendwo hin. Zu niemandem. Denn er muss sofort bitten, bitten, die schnurlosen Gegenstaende auszuschalten. Das Bitten faellt nicht leicht. Wirklich nicht. Es ist ja ein staendiges, taegliches Bitten. Auch uns faellt das schwer, nicht nur euch. Auch fuer uns ist es laestig, nicht nur fuer euch, wenn ihr alles ausschalten muesst.

So wie ich es gelernt habe, sagt die Tora, dass es Mizwot gibt, zwischen dem Menschen und G-tt, sowie Mizwot vom Menschen und seinem Mitmenschen handeln. Hier sehe ich die groesste Diskrepanz. Denn es gibt gute Menschen, die sehr religioes sind regelmaessig in der Synagoge beten und taeglich Tefillin legen. Aber - auch diesen Menschen (mit Ausnahmen) ist das Smartphone ihr hoechstes Gut, ihr liebster und wichtigster Begleiter. Auch die meisten religioesen Mitmenschen tun sich schwer, ohne ihr Smartphone auf dem Tisch, mit dir zu reden. Es liegt dort, "zwischen" euch. Und egal wie wichtig ernsthaft und tief das Gespraech sein mag zwischen euch, in dem Moment, in dem das Telefon klingelt, oder eine Nachricht eingeht, verlaesst das Gegenueber dich, und nimmt ab. Was bedeutet das im Klartext? Es bedeutet, dass es in diesem Moment nichts Wichtigeres gibt, als die eingehende Nachricht. Der Mensch, der gegenueber sitzt, in der realen Welt, nicht in der virtuellen, ist mit einem Male verschwunden, nicht praesent. Und unwichtig.

In meinen Augen ist das bereits "Goetzendienst' im weiteren Sinne des Wortes. Denn selbst Awrahm Awinu hat fuer die Mitmenschen, die auf dem Weg waren zu ihm alles liegen und stehen lassen, selbst G-tt hoechstpersoenlich hat er im Gebet "stehenlassen", so wichtig war ihm der Mitmensch, sogar wichtiger als das Gespraech mit G-tt.

Wir in unserer Zeit lassen den Mitmenschen links liegen, um uns mit einem Geraet zu befassen. Der Focus ist abgelenkt. Mir persoenlich macht es keine grosse Freude, zum Gespraech zurueckzufinden, nachdem das Gegenueber seine wichtigen Nachrichten geschickt, oder sein Telefonat beendet hat und zu mir zurueckkehren kann. Denn es ist bereits etwas zwischen uns geschehen. Der Faden ist gerissen. Wie soll man zu ernsten Dingen mit einem Fingerschnipp wieder zurueckkehren?

Oft muss ich an Amirs Satz denken, den er im Interview mit Arutz 2 sagte: "Wenn die Eltern im Kindergarten ihre Kinder abholen und noch etwas zu feiern haben, sitzen alle drinnen mit ihren Kindern, nur meine Tochter sitzt allein dort. Ohne Papa. Denn Papa kann nicht mit hinein, da er verrueckt wird vor Kopfschmerzen mit 30 Eltern mit eingeschalteten Smartphones."

So etwas schockiert mich zutiefst. Wie kann es sein, dass ein Vater "draussen warten muss", da er die Smartphones der andern Eltern nicht ertragen kann? Gibt es niemanden, unter den Eltern oder den Kindergaertnerinnen, der sagt :"Moment mal, Leute, ermoeglichen wir diesem Vater dort draussen doch bitte auch, sich zu uns zu gesellen, er ist elektroempfindlich und wir schalten jetzt mal unsere Handys aus, damit auch er mit seiner Tochter hier teilnehmen kann."

Wir sind doch Menschen. Oder etwa doch nicht? Es tut mir das Herz weh, wenn ich so etwas hoere. In einer solchen Welt, wo der Mitmensch weniger zaehlt als das Telefon, moechte ich im Grunde gar nicht mehr leben.

Bin ich vielleicht zu kritisch?

Kuerzlich las ich, dass die naechste Generation viel weniger menschlich sein wird, als die vorige. Und das ist anscheinden wirklich wahr.

05.06.16

יום קשה Ein schwieriger Tag liegt hinter mir

יום קשה במיוחד מאחוריי. תורנות במשרד, זה הסיוט בשבילי. פעם, כשהמצב שלי היה בסדר, דווקא אהבתי להיות מדי פעם במשרד, כי כל יום ביקורי בית, כל יום בשטח, זה גם מעייף, אז אהבתי את הימים האלה במשרד, לדבר קצת עם הקולגות, ולהתאושש מקור או חום בחוץ. אבל זהו. נגמר החויה החיובית. 

יצאתי מוקדם, כדי לא להכנס ללחץ, לחץ מאוד לא בריא בשבילי. אז יצאתי מספיק מוקדם, כדי להגיע בזמן לירושלים. חשבתי. אבל לא .במקום חצי שעה הייתי בדרך שעתים וחצי, היתה איזשהי תאונת דרכים בדרך, זאת אומרת פקק נוראי. כשהגעתי למשרד באיחור של שעה, נכנסתי מייד ללחץ, כי הרגשתי נורא. הרגשתי כל הזמן הסמרטפונים מסביב ולא היה לאן לברוח, לקוחות, עובדים זרים, מטפלים ומטפלות, וכל אחד עם הסלולר שלו, גרמו לי כבר אחרי חצי שעה לסחרחורות, דקירות לב, כאבי ראש ובחילות. אי שקט, לברוח מפה, לשם, אך שם ישבו כבר 3 עם הסלולר ופה משהי דברה עם הסלולר, דקירות בפנים, לחץ בעיניים. וכמובן שאף אחד מסביב לא יודע, מה עובר עליי. אף אחד. חשבו בטח, "מה יש לה, המשוגעת הזאת" כי לכולם ממש כיף, להתעסק עם הסלולר, רק לי לא. 

הסתכלתי כל 10 דקות על השעון, עוד שעתים, עוד שעה. עוד 50 דקות. אני לא יכולה יותר, מרגישה כאילו אני עומדת להתעלף, אין כוח, אני רועדת. איך להסביר לאנשים מסביב שהסלולר של כל אחד גורם לי לכאבים? לדקירות בראש? לפחד נוראי, מה קורה בראש שלי? כמה כבר נפגעתי" איזה נזק יש כבר? ברור שלאחרים כבר גם יש נזק, רק שהם לא מרגישים כלום. עדיין. וזו הסיבה, למה הם לא יכולים להבין מה עובר עליי. מרגישה לבד. כל כך לבד. סוף סוף 12 ויש מחליפה. אני בורחת מהמשרד, הולכת ברגל לחניה חצי שעה מהמרכז, כי שוב נסיעה באוטובוס, אני לא יכולה. פעם ביום מקסימום 3 תחנות, וזהו, כבר יותר מדי חשיפה ליום אחד. 

אני יושבת באוטו, חום נוראי, עייפות וחולשה, עדיין בחילות. אני חייבת לנסוע לביקור בית, ויש עוד קצת זמן. אז החלטתי למצוא לי מקום, שבו אוכל לשכב קצת באוטו, להתחזק ולהתאושש, אחרת אני שוב נרדמת ברמזור. זה לא טוב. אני מוצאת מקום בצל, אבל שם הקרינה גבוהה מדי, לפי המד שלי. אז יש מקום עם פחות קרינה, אבל לא בצל, אלא בשמש. אני בוחרת במקום בשמש, כי חייבת להתאושש מהקרינה במרכז העיר. פותחת את החלון, קצת, רק קצת רוח נכנסת מדי פעם. נרדמת, אני רוצה לבכות, אבל לא. לא לבכות עכשיו. התורנות מאחורייך, יש לך עכשיו כמעט 10 ימים עד הסיוט הבא, ישיבת צוות. לא לבכות, לשכוח מזה, מהר ככל האפשר. להמשיך. להתחזק שוב, לקום. 

אני נרדמת לרבע שעה, חם נורא, עדיין סחרחורת. והטינטון החזק. כל פעם, שאני חוטפת מנת קרינה כזאת, הטינטון מתחזק, ויש טנטון נוסף, יותר גבוה, לפעמים אני לא שומעת טוב בגלל זה. 

בבית, כשאני עם אפס קרינה, ואחרי לילה, הוא נעלם כמעט, אני שומעת אותו כאילו מרחוק. 

אבל עכשיו הוא מאוד חזק. אני ממשיכה עם ביקורי בית, בחום נוראי, ואחרי העבודה יש לי עוד 3 שעות אצל אישה מבוגרת עם אלצהיימר. היום המצב אצלה גם לא טוב. העובדת זרה יוצאת, ואני יכולה להוציא כל ציוד אלחוטי, ובדרך כלל אין הרבה קרינה שנותרת. אבל היום כנראה משהו קרה. יש לה שכנה חדשה, ויש לה קרוב לוודאי רשת וייפיי. הלחץ בראש נשאר. סוף סוף שעה 7. אני יוצאת ונוסעת הביתה. קונה אבטיח אורגני ועושה לי מיץ עם קצת נענע מהחצר. טוב לי בבית. קצת יוגה . להתחזק שוב, להתאושש. הלוואי שיכולתי להשאר רוב הזמן בבית. בלי כאבים, בלי בחילות ובלי סחרחורות, בלי דקירות בלב. מחר אני לא עובדת. איזה פינוק, לא לסבול, רק להרגיש טוב.

מה יהיה? בעוד חודש, חודשיים, בעוד שנה, שנתיים, 5 שנים? איך החיים ממשיכים? ככה? כל הזמן לברוח? אין פרספקטיבה

אבל כדי לא להשתגע, צריך רק לראות את היום. רק היום. זה מה שחשוב. רק הרגע. ואם הרגע הוא בלי כאבים, ברוך השם.

Ein besonders schwerer Tag liegt hinter mir. Buerobereitschaft, das ist immer ein Alptraum in meiner jetzigen Situation. Frueher mochte ich diese Tage sogar, es war entspannend, mal wieder im Buero zu sein, sich zu erholen von Kaelte oder Hitze draussen, vor Ort. Ein Tag ohne Hausbesuche, Telefonate beanworten usw.. mit den Kollegen ein wenig schwatzen. 

Aber - das ist vorbei fuer mich. Es ist kein positives Erlebnis mehr, mitten in der Stadt, umgeben von Antennen. 

Morgens war ich zeitig losgefahren, um ja nicht unter Druck zu geraten. Druck und Stress sind zur Zeit das Letzte was ich gebrauchen kann. Ich fuhr also so frueh los, dass ich auf jeden Fall rechtzeitig im Buero ankommen musste. Dachte ich. 

Dann gab es einen Riesenstau aufgrund eines Unfalles. Ich brauchte statt der halben Stunde bis Jerusalem runde 2 1/2!!!! 

Erschoepft und schon unter Druck kam ich im Buero an. Dort wie zu erwarten eine kleine Hoelle. Ich spuerte um mich herum jedes Smartphone der Kollegen, eine hatte sogar ein neues Modell, sie sass ca. 1 1/2 m von mir entfernt und ich musste dennoch fluechten. Aber wohin? Von hier nach dort, aber dort sassen schon wieder 3 Foreign workers mit ihren - Smartphones. 

Schon nach einer halben Stunde spuerte ich starken Druck auf dem Koerper, Schwindel, Uebelkeit, Stiche in der Herzgegen und Muskelschmerzen, Zittern und Unruhe. Die anderen denken bestimmt: Was hat sie nur, die Verrueckte, es ist doch wirklich super, mit dem Smartphone und vor allem cool. 

Alle paar Minuten habe ich auf die Uhr, noch 2 Stunden, noch eine Stunde, noch 50 min. Ich kann nicht mehr, habe das Gefuehl, gleich umzukippen, ich habe kaum Kraft und das Zittern im Koerper wird staerker. Wie soll man anderen erklaeren, das jedes ihrer Handys mir koerperliche Schmerzen verursacht? Oder Stiche im Koerper, Uebelkeit, Druck im Kopf und die Angst: Wie stark bin ich schon geschaedigt? Welcher Schaden wurde bereits verursacht, durch jahrelange Handynutzung? Es ist sonnenklar, dass die anderen ja auch bereits Schaeden haben, nur, dass sie nichts merken. Noch nicht. Und das ist der Grund, warum niemand einen blassen Schimmer davon hat, was ich gerade durchmache. Ich fuehle mich einsam. Furchtbar einsam. Endlich 12 Uhr und meine Abloesung kommt. Ich fluechte aus dem Buero. Nun noch 30 min. Fussweg bis zum Parkplatz, denn Bus fahren ist nicht mehr drin heute. Es ist heiss. 

Ich sitze im Auto, die Hitze macht muerbe. Muedigkeit und Schwaeche im ganzen Koerper. Immer noch Uebelkeit. Ich muss eigentlich zum Hausbesuch, aber habe noch Zeit. Also entschliesse ich mich, einen Ort zu finden, wo ich im Auto noch ein wenig liegen kann, ausruhen. Anderenfalls koennte ich wieder an der Ampel einschlafen. Das ist nicht gut. Ich finde einen Parkplatz im Schatten, aber dort sind die Werte zu hoch fuer mich, wie ich auf meinem Messgeraet sehe. Ein Stueckchen weiter sind die Werte o.k., aber es ist mitten in der Sonne. Ich entschliesse mich fuer Hitze, denn hohe Werte kann ich heute nicht mehr ertragen, ohne dass gar nichts mehr geht. Ich lege mich auf die Rueckbank, und oeffne das Fenster. Ein klein wenig Wind kommt herein. Ab und zu. Ich koennte weinen. Aber nein, nicht weinen jetzt. Die Bereitschaft im Buero ist hinter dir, fuer diesen Monat. Nun hast du ca. 10 Tage, bis du wieder eine laengere Zeit dort verbringen musst, Teamsitzung. Die naechste kleine Hoelle. Nicht weinen jetzt. Sondern moeglichst schnell vergessen. Weitermachen. Sicher erneut erholen. Wieder aufstehen. Wie die letzten Male nach dem Fall. Ich schlafe eine Viertelstunde ein. Die Hitze ist zermuerbend. Ich habe immer noch das Schwindelgefuehl. Und mein Tinnitus meldet sich. Jedes Mal, wenn ich hoher Strahlung ausgesetzt bin, setzt er ein, und es gibt neuerdings einen zusaetzlichen Ton, hoeher als der andere. Manchmal hoere ich schlechter deswegen. Wenn ich bei mir zuhause bin, wo kaum Strahlung ist, besonders nach einer Nacht, ist er nur sehr schwach hoerbar. 

Aber jetzt gerade ist er ziemlich stark. Ich muss zum Hausbesuch. Die Hitze macht mir zu schaffen. Und nach der Arbeit muss ich noch 3 Stunden bei der alten Dame mit Alzheimer sitzen. Heute ist die Lage dort auch nicht besonders ideal. Zwar geht die Philippinin aus und ich kann alles schnurlose Zeugs aus dem Stecker ziehen, aber es gibt eine neue Nachbarin, unten, die scheint WIFI zu haben. Der Druck im Kopf bleibt. Endlich 7 Uhr. 

Ich fahre nach Hause, auf dem Weg kaufe ich eine halbe Wassermelone und mache mir zuhause Saft davon, fuege ein wenig Nanaminze aus meinem Hof hinzu. Es ist gut, zuhause zu sein. Ein paar Yoga-uebungen. Wieder staerken. Wie gut waere es, wenn ich die meiste Zeit zuhause sein koennte. Ohne Schwindel und Schmerzen. Morgen ist mein freier Tag in der Woche. Welche Erleichterung. Was wird sein, in einem Monat, einem Jahr? Zwei Jahren? Wie wird das Leben weitergehen? Staendig auf der Flucht? Es gibt keine Perspektive zurzeit. 

Aber um nicht wirklich verrueckt zu werden, muss ich nur den einzelnen Tag sehen. Nur das Heute ist wichtig. Und der Moment. Wenn es mir hier und jetzt gut geht, ist das schon wunderbar. G/tt sei dank. 

31.05.16

עובר קטן ... Ein kleiner Foetus

חיים חדשים, קטנטנים ועדינים, כמעט ולא רואים אותם. אבל בכל זאת כבר חיים. הלב פועם כבר אחרי כמה שבועות, כשהעובר נמדד מילימטרים בלבד. איזה נס. כל כך יקר, עובר מתוק! מי יגן עליך, מעכשיו? בטח אמא שלך, שברחמה אתה תגדל. אני לא חויתי את החויות שלך, בבטן אמך, עובר קטן, אני לא. אני לא יודעת, איך אתה מרגיש, שאמא שלך מצמידה את הסלולר לגוף שלה, שבו גם אתה נמצא. מי יגן עליך?
הלב פועם, אבל הוא קטן, פועם בכל זאת, בלי הפסקה. ומשבוע 11 גם מוחך מתחיל להתפתח. כל כך עדין. אתה לא יודע. אין לך מושג. העולם שלך הוא רק בתוך הרחם, מוגן. מוגן?
אתה באמת מוגן? יש דברים בעולם הזה, שאי אפשר לעצור - וגם אם אתה יושב בבטן של אמך, אתה מרגיש את הדברים עליהם אני מדברת. קרינה, קוראים לזה, וקרינה חודרת גם אליך. איך אתה יכול להתמודד עם זה, עובר קטן? אתה מרגיש אותה? ואם כן, איך אתה מרגיש אותה? האם הלב שלך אולי פועם מהר יותר? או שהראש שלך כבר כואב? אני בוכה. במחשבה שאולי כואב לך משהו, אני בוכה. אינני יכולה לעזור לך, עוברצ'יק. יגידו לך שככה הוא העולם. יגידו לך שהעולם מתקדם. ככה זה. יגידו לך, שלא ידעו, שלא ספרו להם, שלא היו מספיק מחקרים, כדי להזהיר את אמא. כדי להדריך את אמא, איך להתנהג בזמן שאתה תגדל בתוכה. "לא ידענו" או ליתר דיוק "לא רצינו לדעת"
בזמן שאמא מחזיקה את הסלולר ומצמידה את המכשיר צמוד לבטן, ספר לי מה אתה מרגיש? 50 ס"מ ואין כמעט כבר קרינה בכלל, אמרה ד"ר סדצקי. אוקיי, 50 ס"מ. אז אין לך צ'אנס. מה יהיה איתך, עוברצ'יק שלי?
אתה לא שלי, ואני לא אביא יותר ילדים לעולם, אבל צר לי. צר לי על התנאים שלך, כבר בבטן. כבר בבטן אין לך תנאים מתאימים, תנאים שהיו לי. אתה מוגן שם. אך בעצם בכלל לא מוגן. אתה נחשף, כבר בגיל 0.
אמא יושבת באוטובוס, יחד איתך, ו50 סמרטפונים דלוקים, חצי מהאנשים מדברים בסלולר. ואתה? אתה מרגיש משהו? דפיקות לב אולי, יותר מהר מבבית? אבל גם בבית אתה לא מוגן, כי יש בכל חדר קרינה של וייפיי, יום ולילה, 24 שעות ביממה, שניה על גבי שניה. .. ואמא עם הסמרטופן ביד, ניגשת למיקרוגל, יחד איתך כמובן, ממתינה לאוכל שמתחמם, יחד איתך. איך אתה מרגיש קטנצ'יק? צר לי. ואני בוכה. אמא לא בוכה. כי היא לא יודעת.
לא אמרו לה.
לא ספרו לה.
לא בקופת חולים, ולא אצל הרופא, ולא בקורס לנשים בהריון. לא האחות ולא המילדת. אף אחד לא סיפר לה.
אמא לא אשמה. היא פשוט לא יודעת על הסכנות.
ורגע, אם אמא במקרה רגישה לקרינה, אז אולי כן, יש לך צ'נס, שהיא תגן עליך כמה שאפשר. אי אפשר לגמרי. אי אפשר. כי בבניין שאתם גרים בו, יש 5 רשתות וייפיי. השכנים. השכנים רוצים לגלוש, לטלפן

ולאמא יש טלפון אלחוטי בבית שאתה בטח מרגיש, איך לא? כל היום וכל הלילה הוא מקרין. בעוצמה גדולה. אבל לא אמרו לה. כי לכולם יש דבר כזה. אז מה?
זה העולם והעולם מתקדם.
גם אתה מתקדם, עובר קטן, אתה עדיין מוגן, ולא מוגן. יחסית מוגן.
אני מתארת לעצמי, איך אמא שלך יושבת בקופת חולים, ממתינה לרופא. איתך. בבניין יש וייפיי. כמובן. מה אתה חושב? זה העולם. רוצים קליטה. חייבים קליטה. קליטה, קליטה. ומי שואל אותך? אין קליטה אצלך, לכן לא שומעים אותך. סליחה.
צר לי.
אמא יושבת מול הרופא, שיש לו סלולר בכיס, דלוק. מדבר עם אמא, שגם לה יש אחד בכיס. כבר 2. האחות נכנסת ויש כבר 3. אתה לא מרגיש כלום?
אמא נוהגת ומדברת, עם אבא. מפטפטת עם חברתה, ואתה חוטף את מלוא עוצמת הקרינה. כי לא אמרו לה. היא לא יודעת. היא באמת לא יודעת.
כי יש לנו משרד הבריאות, אבל... גם הם לא יודעים, לא אמרו להם. המדינה מאפשרת לכל האנשים להשתמש בסלולר בכל עת, בכל שעה, אך לא דואגת לך, עובר קטן.
אני בוכה. במקומך, כי אין לך עדיין קול, אולי יש לך דמעות. אבל לא שומעים אותך. לי יש קול, אבל גם לי לא מקשיבים.
ואחרי 9 חודשים אתה רוצה לצאת. לעולם המתקדם הזה.
וממתינים לך כבר רופא עם סלולר בכיס. דלוק. מילדת עם סלולר בכיס. דלוק. קרוב אליך, ואל אמא. וגם לאמא יש סלולר בכיס, בחדר לידה. צריך לצלם מייד אחרי שתצא לעולם.. ולהודיע לכל המשפחה, חברים, עם תמונות. גם אבא פה, ליד המיטה. עם סלולר דלוק. ועל גג של בי"ח נמצאת אנטנה.
ברוך הבא לעולם הזה. קטנצ'יק.
אני בוכה. כל כך הייתי רוצה להגן עליך. אבל אני לא יכולה. אני רק יכולה לבכות.

Neues Leben, winzig klein und zart, fast kaum zu erkennen, und doch schon Leben. Das kleine Herz pocht schon nach wenigen Wochen,  wenn der kleine Foetus nur wenige Millimeter misst. Was fuer ein Wunder! So wertvoll, kleiner suesser Foetus. Wer wird dich von nun an beschuetzen? Sicher deine Mama, in deren Gebaermutter du waechst. Deine Erlebnisse im Bauch der Mutter hatte ich nicht, kleines Baby, ich weiss nicht, wie du dich fuehlst, wenn deinen Mutter ihr Smartphone nahe am Koerper traegt, am Koerper, in dem auch du bist. Kleines Kind, wer wird dich beschuetzen? 

Dein Herz schlaegt, aber es ist noch klein. Und schlaegt dennoch, ohne Pause. Und von der 11. Woche an beginnt auch dein Gehirn, sich zu entwickeln. So zart. Du weisst es nicht. Du hast noch keine Ahnung. Deine Welt ist nur in der Gebaermutter. Geschuetzt. Aber bist du wirklich dort geschuetzt? Es gibt Dinge in dieser Welt, die man nicht mehr aufhalten kann. Und auch wenn du dort im Bauch deiner Mutter sitzt, wirst du die Dinge spueren, von denen ich spreche. Strahlung, heisst es. Und Strahlung dringt auch in den Bauch - zu dir. Wie schaffst du es, damit klarzukommen, kleiner Foetus? Fuehlst du sie dort, die Strahlung? Und wenn ja, wie fuehlst du sie? Schlaegt etwa dein kleines Herz dann schneller? Oder spuerst du schon Kopfschmerzen? 

Ich weine. Bei dem Gedanken, dass dir etwas weh tun koennte, muss ich weinen. Ich kann dir nicht helfen, kleiner Foetus. Man wird dir sagen, dass die Welt eben so ist. Man wird dir sagen, dass es Fortschritte sind, und dass alles eben so ist, wie es ist. Dass sie nichts wussten. Dass man ihnen nichts davon gesagt hat, dass es nicht genug Studien gab, um deine Mutter zu warnen, um sie anzuleiten, wie sie sich verhalten muss, waehrend du in ihr waechst. "Das haben wir doch nicht gewusst." Oder, besser gesagt : "Das wollten wir gar nicht wissen." 

Erzaehl mir, wie es sich anfuehlt, wenn deine Mutter ihr Smartphone so nahe am Bauch haelt. "50 cm entfernt vom Smartphone, gibt es schon fast keine Strahlung mehr" sagt Dr. Sadetzki. Aha. 50 cm. Also hast du keine Chance...was wird mit dir, mein kleiner Foetus?

Du gehoerst nicht zu mir, und ich werde nicht noch einmal Mutter werden, aber ich bin traurig, wenn ich sehe, in welchen Bedingungen du heranwaechst, bereits im Bauch deiner Mutter, hast du nicht die optimalen Bedingungen. Bedingungen, die ich hatte, als ich im Bauch meiner Mutter war. 

Du bist geschuetzt. Und irgendwie doch so gar nicht geschuetzt dort. Du  bist ausgeliefert. Schon bevor du ueberhaupt auf die Welt kommst, bist du dem ausgeliefert. 

Deine Mama sitzt mit dir im Bus, und 50 Smartphones senden ohne Pause. Die Haelfte der Leute telefonieren. Und du? Spuerst du etwas? Ein schnelleres Herzklopfen vielleicht? Schneller als zuhause? Aber auch zuhause bist du nicht richtig geschuetzt, denn in jedem Zimmer strahlt das Wifi, Tag und Nacht, 24 Stunden lang, Sekunde um Sekunde. Und deine Mama, sie nimmt ihr Smartphone, und mit dir im Bauch steht sie vor der Mikrowelle und wartet, dass das Essen warm wird. Wie fuehlst du dich, kleiner Foetus? Du tust mir so leid. Und ich weine. Deine Mama weint nicht. Denn sie weiss ja nichts. 

Man hat ihr nichts gesagt davon. Man hat ihr nichts erzaehlt. Nicht in der Krankenkasse, und nicht beim Arzt, nicht im Schwangerschaftskurs und nicht bei der Hebamme. 

Niemand hat ihr etwas gesagt davon. Es ist nicht die Schuld deiner Mama. Sie weiss einfach noch nichts von den Gefahren. Aber warte mal, falls deine Mama EHS-Betroffen ist, dann hast du vielleicht doch eine Chance, dass sie dich so gut es geht davor beschuetzen kann. Hundertprozentigen Schutz gibt es nicht. Nein. Denn im Gebaeude, wo ihr wohnt, gibt es 5 Wlan-Netze. Die Nachbarn. Die Nachbarn wollen im Internet surfen, wollen telefonieren. 

Deine Mama hat ein schnurloses Telefon, das du sicher spuerst. Wie auch nicht? Tag und Nacht strahlt es, sendet es, mit voller Power. Aber man hat ihr nichts davon gesagt. Jeder hat doch solch ein Telefon. Also was solls?

So ist die Welt, und die Welt ist fortschrittlich. Auch du machst Fortschritte, kleiner Foetus. Noch bist du geschuetzt, dort wo du bist. Nein, gar nicht geschuetzt. Relativ geschuetzt. 

Ich stelle mir vor, wie deine Mutter im Wartezimmer sitzt, auf den Arzt wartet. Im Gebaeude gibt es Wifi. Klar. was denkst du? So ist die Welt nun einmal. Man will Empfang, Empfang ist noetig. Empfang, Empfang... und wer fragt dich? Du hast keinen Empfang, deshalb hoert man dich nicht. Sorry. Es tut mir so leid.

Deine Mutter sitzt beim Arzt. Er hat sein Smartphone in der Kitteltasche, und spricht mit ihr. Mama hat auch eins in der Tasche, das sind schon 2. Die Krankenschwester komm herein. Nun haben wir schon 3 um dich herum. Alle eingeschaltet. Alle senden, jede Sekunde. Und du, fuehlst du wirklich von alledem nichts?

Mama sitzt im Auto, mit dir im Bauch, spricht am Telefon, mit Papa, mit der Freundin. Und du bekommst die volle Ladung Strahlung ab. Man hat ihr nichts gesagt davon, dass es gefaehrlich ist, im Auto zu telefonieren. Sie weiss es wirklich nicht. 

Denn wir haben zwar ein Gesundheitsamt. Aber auch sie wissen von nichts, man hat ihnen nichts gesagt davon. Der Staat ermoeglicht jedem Buerger, zu jeder Zeit, jeder Stunde, das Handy zu benutzen, aber kuemmert sich nicht um dich, kleine Foetus. Sorgt nicht fuer dich. 

Ich weine. Ich weine an deiner Stelle, denn du hast noch keine Stimme. Vielleicht hast du schon Traenen. Aber man hoert dich nicht. Ich habe zwar eine Stimme, aber auch mich hoert man nicht. 

Und dann ist es soweit, nach 9 Monaten willst du in die Welt hinaus. In die ach so fortschrittliche Welt. 

Und es wartet schon ein Arzt mit seinem Smartphone in der Kitteltasche auf dich. Eine Hebamme, mit ihrem Smartphone, ganz nahe bei dir und Mama. Auch Mama hat in ihrer Tasche ein Smartphone, im Kreisssaal. Man muss doch sofort Fotos machen, sobald du auf die Welt gekommen bist und die Familie informieren, viele viele Whats app schicken alle. Auch Papa steht neben dem Bett, in seiner Hand das Smartphone. Und auf dem Dach des Krankenhauses prangt eine riesige Antenne. 

Willkommen in dieser Welt, kleines Baby. Ich weine. Wie gerne haette ich dich beschuetzt. Aber ich kann nicht. Ich kann nur weinen.